dear diary

אם חזרתי לכתוב כאן ,אז המצב באמת רע..

אני מרגישה שאני כבר לא יכולה להתמודד איך,אתה מדבר עלל עצמך ושרע לך.

דיכאונים מרחיקים אותי ,אני מרגישה אדם רע ..

אני יודעת,שאתה זקוק לי ,אתה אומר את זה כל הזמן,אתה מבקש שלא נפרד ,שאתה לא יכול בלעדי.

זה כזה עצוב שאתה אפילו לא שם לב אלי! נמאס להיות זאתי שיוזמת את הכל ,שיחות ,רוב האסמסים,מפגשים.

אם זה היה תלוי בך היית פשוט ישן כל היום.

אתה לא שם לב ,האדישות שלך מחרפנת אותי !

וזה כואב ,כלכך כאב ....

אתה מוציא אותי מדעתי,כל מה שניסית לייעץ לך אתה לא מקשיב..

למה קל יותר להשמע לאחרים מאשר לקרובים?

אני לא מסוגלת לעזוב אותך במצב הזה..

אבל אולי אחרי שתעבור את זה הגיע הזמן שנפרד.. :(