עד אור הבוקר

אחד הסטודנטים ענה באומץ שכן. "אלוקים ברא הכל?", שאל הפרופסור. "כן, אדוני", ענה הסטודנט.

"אם אלוקים ברא הכל," אמר הפרופסור "משמעות הדבר שהוא ברא רוע – מאחר והרוע קיים. בהתאם לעקרון שהמעשים שלנו מגדירים אותנו עצמנו, האלוקים הוא רוע." הסטודנט השתתק. הפרופסור היה מאוד מרוצה מעצמו והתרברב בפני התלמידים שלו שהוכיח שוב שהאמונה באלוקים היא מיתוס.

סטודנט נוסף הרים את ידו ושאל: "האם קיים קור?"

"איזו שאלה? מעולם לא היה לך קר?" הסטונדטים צחקו על שאלתו.

"למעשה, אדוני, הקור לא קיים. בהתאם לחוקי הפיזיקה, מה שאנו מחשיבים כקור, מהווה חוסר חום. את האדם או החפץ אפשר ללמוד לפי העובדה האם יש לו או האם הוא מעביר אנרגיה. האפס המוחלט (460 מעלות פרנהייט) הוא היעדר חום מוחלט. כל חומר בטמפרטורה זו הופך להיות לא פעיל ולא מסוגל להגיב. קור לא קיים, אנו יצרנו מילה זו כדי לתאר מה אנו מרגישים בהיעדר חום."

הסטודנט המשיך: "פרופסור, האם קיים חושך?", הפרופסור השיב שכן. הסטודנט ענה: "אדוני, אתה שוב לא צודק. החושך אינו קיים, הוא למעשה חוסר אור. אנו יכולים לחקור את האור, אך לא את החושך. אנו יכולים להשתמש במנסרה של ניוטון כדי לפרק את האור הלבן להרבה צבעים ולחקור אורכי הגל השונים של כל צבע. אנו לא יכולים למדוד את החושך. קרן אור פשוטה יכולה לחדור לעולם החושך ולהאירו. איך אתה יכול לדעת עד כמה חשוך חלל כלשהו? אתה מודד את כמות האור הקיים. אם כן חושך הוא מושג שהאדם משתמש בו כדי לתאר מה קורה בהיעדר אור."

בסופו של דבר, שאל הסטודנט: "אדוני, האם קיים רוע?" הפעם, הפרופסור ענה בחוסר ביטחון: "כמובן, כפי שכבר אמרתי. אנו רואים אותו כל יום."

על זה ענה הסטודנט: "רוע לא קיים אדוני, רוע הוא היעדר אלוקים. הוא דומה לחושך ולקור – מילה שנוצרה ע"י האדם כדי לתאר את היעדר האלוקים. אלוקים לא יצר רוע. רוע הוא לא אמונה ואהבה, שקיימות כמו האור והחום. רוע הוא התוצאה של היעדר אהבת אלוקים בליבו של האדם. זה כמו הקור, שמגיע כאשר אין חום, או כמו החושך, שמגיע כאשר אין אור."

הפרופסור השתתק והתיישב.

שמו של הסטודנט הצעיר היה – אלברט אינשטיין

ואפילו שהיה אדם שכל עולמו היה המדע, הטבע וה"מקריות" שבעולם כביכול - הוא העיד לפני מותו שיש משהו מעל הכל, יש משהו שהוא אינו מצליח להגיע אליו, יש אלוקים.

אני מודה שנעלמתי. הרגע קראתי את התגובות הנפלאות שלכם מהפוסט הקודם ואני עוד אגיב בחזרה לכל תגובה. אני מרגישה קצת כאילו נחתתי ממקום אחר, קצת לא מאופסת, כי קרו יותר מידי דברים כשלא הייתי פה. אבל אני בטוחה שזה עוד יסתדר. אני רצה לבדוק מה איתכם, קוראיי האהובים! מיד אעשה סבב בלוגים שכזה, לראות מה שלומכם (:

דיוויד מילר הוא איש עסקים חרדי, צעיר, שנאלץ מעת לעת לטוס בארה"ב לפגישות עסקים. מלבד מזוודת המסמכים שלו, הוא מחזיק צמוד ללב את תיק התפילין שלו, ומקפיד בנוסף לא להפסיד אף תפילה במניין. באותו יום היה אמור דיוויד לטוס במטוסה של חברת יונייטד טיסה 175, לפגישה עסקית ממנה היה עתיד לקטוף סכום נכבד. האיתות לטיסה הגיע, ודיוויד רץ בזריזות לכוון המנהרה המובילה לכבש המטוס. לפתע צלצל הפלאפון ועל הצג הופיע שמה של אשתו. "כן, רבקה" השיב והניח את תיק התפילין על כסא מתכת שניצב סמוך לכניסה למנהרה. הוא איזן ויישר את הפלאפון על אוזנו והמשיך לצעוד. השיחה הסתיימה, והוא עלה בזריזות לכבש, נכנס למעבה המטוס ותפש כיסא בצד הימני. הוא הביט בשעונו והבחין כיצד דלת המטוס נסגרת, אחרי הנוסע האחרון שעלה. ''להדק חגורות'' ביקש הקברניט. דיוויד הבחין לפתע שתיק התפילין איננו מונח על ברכיו ולאחר הרהור קל נזכר היכן הוא. המטוס התחיל לנוע. דיוויד הנסער פנה לדיילת וביקש ''אנא בקשי מהטייס להמתין לי דקה. שכחתי את התפילין שלי בכניסה למנהרה המובילה למטוס. זה בקושי 30 מטר מכאן. הדיילת השיבה לו בנימוס אמריקני ''סליחה אדוני, יש לוח זמנים מדוקדק. הדלת כבר סגורה''. דיוויד לא ויתר. והוא הרים את קולו. ''אני מבקש לשוחח עם הטייס. זה פשוט לא הוגן. יהודי לא יכול להישאר בלי מצוות תפילין''. נוסעי המטוס הצטרפו אף הם למקהלה ''תנו לו לרדת, ביג דיל תוך דקה וחצי הוא חוזר עם התפילין''. הטייס התעקש: ''סליחה אדוני, אתה לא ממונה פה על לוח הזמנים, ועם כל הכבוד לתפילין שלך ,לחברתנו יש כללים וחוקים ואנחנו גם תלויים בלוחות הזמנים של נמלי התעופה בעולם ובנתיבי טיסה".

''יכולתי כבר כמה פעמים לצאת ולחזור '' זעק דיוויד ''נפלתם פה על הראש?''. בשלב מסויים הטייס נכנע והודיע לנוסע הבעייתי: ''ידידי אני פותח לך את הדלת, רוץ לתפילין שלך, אבל לא תוכל לחזור. אני נועל את הדלת וטס. גוד-באיי. להתראות''. דיוויד ניסה לשכנע שהוא כבר חוזר, שיחמול עליו. הוא פרץ מן המטוס ושעט לעבר המנהרה, בכניסה היה מונח תיק התפילין על אותו כיסא. הוא פנה בריצה חזרה לעבר המטוס אך מאוחר מדי. מנועי הסילון הרעישו ובתאוצה קלה החלה ציפור הברזל בשעטה לקראת מעופה. הבעת אכזבה ניכרה על פניו. העיסקה בסכנה.

טיסת 175 של יונייטד מעולם לא הגיעה ליעדה המקורי. מחבלי ''אל-קעידה'' השתלטו על צוות המטוס באמצע הטיסה, וניווטו אותו לעבר בנייני התאומים, ניו-יורק. אסון ה-11 בספטמבר 2001 למניינם. לפי התוכנית המקורית היו אמורים שני המטוסים להתנגש בתאומים באותה שניה, ולגרום להדף אדיר של רעש, רוח וחום לוהט ולדליקה עצומה במימדים דמיוניים, מה שאמור היה להפוך את הפיגוע לקטלני פי כמה וכמה. מומחים אומרים שבמצב כזה היו אפס ניצולים. 18 דקות נמשך הויכוח בין דיוויד מילר העקשן לבין צוות המטוס. באותן 18 דקות, מן הבהלה עקב פגיעת המטוס הראשון, הספיקו להימלט מן הבנין השני שעדיין ניצב על תילו 10,000 בני אדם.

והנה לפניכם סיפור השגחה; יהודי צעיר שמוסר נפשו על מצוות תפילין, גם אם על פניו הוא הולך להפסיד כסף גדול, העיקר לעשות רצון השם, לפני רצון הכיס. רבבה של אנשים בתוכם גם אלפי יהודים, קיבלו את חייהם במתנה בזכות התפילין של דיוויד מילר, ליתר דיוק בזכות מסירות נפשו לא לאבד מצווה יקרה זו. ובזכות זה גם הוא בעצמו ניצל.

מאותו פיצוץ נוראי לא עלינו היו יכולים למות הרבה יותר, אילולא אותו דיוויד מילר!

(הסיפור נלקח מאתר שופר)

אולי הייתי צריכה לפרסם את זה לפני יום כיפור, אך עדיף 'מאוחר' מאשר לעולם לא.

מקווה שהצום עבר בקלות וביעילות, שתהיה שנה טובה לכולנו.

ערב יום כיפור. סקרתי בעיניי את המתפללים לבושי לבן, אוחזים בידיהם מחזורים, ואת פניהם עוטה ארשת של רצינות וקדושה. אווירה מיוחדת אפפה את המקום. ואז פתאום התגנבה לליבי מחשבה שונה – אתם כולכם, איפה הייתם כל השנה? איפה אתם בכל שבת, בסתם ימים רגילים? מה קרה שדווקא היום אתם מגיעים לכאן? לבוא רק ביום הדין לבית הכנסת ולהתנהג כאילו אתה 'צדיק תמים' זו פשוט רמאות, ומילא על בן אדם עוד אפשר 'לעבוד', אבל על הקדוש ברוך הוא?!

לאחר שסיפרתי בלהט לחברי מוטי על מחשבותיי, החלטתי להיוועץ גם ברב הקהילה שלנו.

הרב הקשיב והחל לספר, "כששירתי במילואים היה איתי במחלקה בחור שדאג להצהיר תמיד עד כמה הוא שונא דתיים, כמה אסונות הם מביאים על המדינה, וכמה טוב היה אם הם לא היו בכלל. חששתי מה יהיה כשאזדקק באמת לעזרתו, האם הוא יעמוד לצידי.. ובאמת, במלחמת יום הכיפורים, המחלקה שלנו נקלעה למארב של כוחות האויב ואש תופת הומטרה עלינו מכל הכיוונים. נפצעתי מכמה קליעים ונפלתי פצוע חשוף לאש האויב. לא תאמינו מה קרה אז. אותו בחור, הסתער אל בין הכדורים השורקים, ובחירוף נפש ממש חילץ אותי ממוות בטוח. הוא עצמו נפצע גם כן במהלך החילוץ, ולא היה חסר הרבה כדי שייהרג.

אחרי כל זה אני בטוח שאותו יהודי באמת אוהב דתיים, עד לכדי מסירות נפש, בעת הצורך. כולנו אחים, עם אחד, נשמה אחת. חיי היומיום במדינה הזו יוצרים הרבה חיכוכים ומחלוקות בין דתיים לחילוניים. למרבה הצער לפעמים המחלוקות מדרדרות עד לכדי שנאה ממש. אך כשמגיע רגע של אמת, מניח האדם בצד את כל השיקולים והחשבונות הקטנוניים, ומה שמכריע באמת זו הנקודה הפנימית היהודית שבתוכו.

ומה שנכון לגבי הקשר בתוך עם ישראל נכון גם לגבי הקשר בינינו לבין ריבונו של עולם! החיים מלאים מכשולים, פיתויים וניסיונות, והרבה פעמים אנחנו נופלים, ולא מתנהגים כמו שהיינו רוצים באמת להתנהג. זה גורם לנו לתחושה של מועקה, אנחנו רוצים לחזור לעצמנו, להיות נאמנים לרצון הפנימי והעמוק שלנו. חסד עשה איתנו הקב"ה שנתן לנו את ימי התשובה. הרגעים בהם יש לנו הזדמנות לחזור להיות כמו שאנחנו באמת, לתת ביטוי לרצון הטהור שקיים בנו".

"אבל אני מרגיש שזו סתם העמדת פנים", התפרצתי אל תוך הדברים, "שזו בסך הכל הצגה".

"ההפך! דווקא ברגעים האלו אנו מניחים בצד את כל הגורמים החיצוניים ואז מתברר ששאר השנה זוהי ההצגה, בה אנו מתנהגים בצורה משונה, לא כמו ה'אני' האמיתי שלנו".

"ומה שווים הרגעים הללו אם אנחנו חוזרים להתנהג כמו שהתנהגנו קודם?" הקשה מוטי.

"הימים הללו מהווים קרש קפיצה שיגרום לכל השנה שלנו להיראות אחרת. כל אחד מגלה את הרצון הפנימי שלו, פונה אל הבורא ואומר: "אבא, אני אוהב אותך ורוצה לעשות את רצונך. אלא שקשה לי, הרבה פעמים אני נכשל. אנא תן לי את הכוח להתנהג כל השנה כמו שאני באמת רוצה בתוכי". אם נתייחס לימי אלול ולימים הנוראים ברצינות הראויה, הם יוכלו למלא אותנו בכוחות של קדושה וטהרה שיאירו את השנה שלנו באור חדש.

וגם אם אנו לא תמיד מרגישים שיפור עצום, זה מצוין. זה אומר שגם השנה עוד יש לנו תפקיד למלא בעולם הזה".

וגם אם יום כיפור הזה לא התנהגנו כך, נוכל תמיד לעשות זאת בשנה הבאה

בואו נקווה כולנו שנכתבנו בספר החיים והגזרות הטובות.

(המאמר נקלח מאתר ברסלב ישראל)