עד אור הבוקר

אחד הסטודנטים ענה באומץ שכן. "אלוקים ברא הכל?", שאל הפרופסור. "כן, אדוני", ענה הסטודנט.

"אם אלוקים ברא הכל," אמר הפרופסור "משמעות הדבר שהוא ברא רוע – מאחר והרוע קיים. בהתאם לעקרון שהמעשים שלנו מגדירים אותנו עצמנו, האלוקים הוא רוע." הסטודנט השתתק. הפרופסור היה מאוד מרוצה מעצמו והתרברב בפני התלמידים שלו שהוכיח שוב שהאמונה באלוקים היא מיתוס.

סטודנט נוסף הרים את ידו ושאל: "האם קיים קור?"

"איזו שאלה? מעולם לא היה לך קר?" הסטונדטים צחקו על שאלתו.

"למעשה, אדוני, הקור לא קיים. בהתאם לחוקי הפיזיקה, מה שאנו מחשיבים כקור, מהווה חוסר חום. את האדם או החפץ אפשר ללמוד לפי העובדה האם יש לו או האם הוא מעביר אנרגיה. האפס המוחלט (460 מעלות פרנהייט) הוא היעדר חום מוחלט. כל חומר בטמפרטורה זו הופך להיות לא פעיל ולא מסוגל להגיב. קור לא קיים, אנו יצרנו מילה זו כדי לתאר מה אנו מרגישים בהיעדר חום."

הסטודנט המשיך: "פרופסור, האם קיים חושך?", הפרופסור השיב שכן. הסטודנט ענה: "אדוני, אתה שוב לא צודק. החושך אינו קיים, הוא למעשה חוסר אור. אנו יכולים לחקור את האור, אך לא את החושך. אנו יכולים להשתמש במנסרה של ניוטון כדי לפרק את האור הלבן להרבה צבעים ולחקור אורכי הגל השונים של כל צבע. אנו לא יכולים למדוד את החושך. קרן אור פשוטה יכולה לחדור לעולם החושך ולהאירו. איך אתה יכול לדעת עד כמה חשוך חלל כלשהו? אתה מודד את כמות האור הקיים. אם כן חושך הוא מושג שהאדם משתמש בו כדי לתאר מה קורה בהיעדר אור."

בסופו של דבר, שאל הסטודנט: "אדוני, האם קיים רוע?" הפעם, הפרופסור ענה בחוסר ביטחון: "כמובן, כפי שכבר אמרתי. אנו רואים אותו כל יום."

על זה ענה הסטודנט: "רוע לא קיים אדוני, רוע הוא היעדר אלוקים. הוא דומה לחושך ולקור – מילה שנוצרה ע"י האדם כדי לתאר את היעדר האלוקים. אלוקים לא יצר רוע. רוע הוא לא אמונה ואהבה, שקיימות כמו האור והחום. רוע הוא התוצאה של היעדר אהבת אלוקים בליבו של האדם. זה כמו הקור, שמגיע כאשר אין חום, או כמו החושך, שמגיע כאשר אין אור."

הפרופסור השתתק והתיישב.

שמו של הסטודנט הצעיר היה – אלברט אינשטיין

ואפילו שהיה אדם שכל עולמו היה המדע, הטבע וה"מקריות" שבעולם כביכול - הוא העיד לפני מותו שיש משהו מעל הכל, יש משהו שהוא אינו מצליח להגיע אליו, יש אלוקים.

אני מודה שנעלמתי. הרגע קראתי את התגובות הנפלאות שלכם מהפוסט הקודם ואני עוד אגיב בחזרה לכל תגובה. אני מרגישה קצת כאילו נחתתי ממקום אחר, קצת לא מאופסת, כי קרו יותר מידי דברים כשלא הייתי פה. אבל אני בטוחה שזה עוד יסתדר. אני רצה לבדוק מה איתכם, קוראיי האהובים! מיד אעשה סבב בלוגים שכזה, לראות מה שלומכם (:

אולי הייתי צריכה לפרסם את זה לפני יום כיפור, אך עדיף 'מאוחר' מאשר לעולם לא.

מקווה שהצום עבר בקלות וביעילות, שתהיה שנה טובה לכולנו.

ערב יום כיפור. סקרתי בעיניי את המתפללים לבושי לבן, אוחזים בידיהם מחזורים, ואת פניהם עוטה ארשת של רצינות וקדושה. אווירה מיוחדת אפפה את המקום. ואז פתאום התגנבה לליבי מחשבה שונה – אתם כולכם, איפה הייתם כל השנה? איפה אתם בכל שבת, בסתם ימים רגילים? מה קרה שדווקא היום אתם מגיעים לכאן? לבוא רק ביום הדין לבית הכנסת ולהתנהג כאילו אתה 'צדיק תמים' זו פשוט רמאות, ומילא על בן אדם עוד אפשר 'לעבוד', אבל על הקדוש ברוך הוא?!

לאחר שסיפרתי בלהט לחברי מוטי על מחשבותיי, החלטתי להיוועץ גם ברב הקהילה שלנו.

הרב הקשיב והחל לספר, "כששירתי במילואים היה איתי במחלקה בחור שדאג להצהיר תמיד עד כמה הוא שונא דתיים, כמה אסונות הם מביאים על המדינה, וכמה טוב היה אם הם לא היו בכלל. חששתי מה יהיה כשאזדקק באמת לעזרתו, האם הוא יעמוד לצידי.. ובאמת, במלחמת יום הכיפורים, המחלקה שלנו נקלעה למארב של כוחות האויב ואש תופת הומטרה עלינו מכל הכיוונים. נפצעתי מכמה קליעים ונפלתי פצוע חשוף לאש האויב. לא תאמינו מה קרה אז. אותו בחור, הסתער אל בין הכדורים השורקים, ובחירוף נפש ממש חילץ אותי ממוות בטוח. הוא עצמו נפצע גם כן במהלך החילוץ, ולא היה חסר הרבה כדי שייהרג.

אחרי כל זה אני בטוח שאותו יהודי באמת אוהב דתיים, עד לכדי מסירות נפש, בעת הצורך. כולנו אחים, עם אחד, נשמה אחת. חיי היומיום במדינה הזו יוצרים הרבה חיכוכים ומחלוקות בין דתיים לחילוניים. למרבה הצער לפעמים המחלוקות מדרדרות עד לכדי שנאה ממש. אך כשמגיע רגע של אמת, מניח האדם בצד את כל השיקולים והחשבונות הקטנוניים, ומה שמכריע באמת זו הנקודה הפנימית היהודית שבתוכו.

ומה שנכון לגבי הקשר בתוך עם ישראל נכון גם לגבי הקשר בינינו לבין ריבונו של עולם! החיים מלאים מכשולים, פיתויים וניסיונות, והרבה פעמים אנחנו נופלים, ולא מתנהגים כמו שהיינו רוצים באמת להתנהג. זה גורם לנו לתחושה של מועקה, אנחנו רוצים לחזור לעצמנו, להיות נאמנים לרצון הפנימי והעמוק שלנו. חסד עשה איתנו הקב"ה שנתן לנו את ימי התשובה. הרגעים בהם יש לנו הזדמנות לחזור להיות כמו שאנחנו באמת, לתת ביטוי לרצון הטהור שקיים בנו".

"אבל אני מרגיש שזו סתם העמדת פנים", התפרצתי אל תוך הדברים, "שזו בסך הכל הצגה".

"ההפך! דווקא ברגעים האלו אנו מניחים בצד את כל הגורמים החיצוניים ואז מתברר ששאר השנה זוהי ההצגה, בה אנו מתנהגים בצורה משונה, לא כמו ה'אני' האמיתי שלנו".

"ומה שווים הרגעים הללו אם אנחנו חוזרים להתנהג כמו שהתנהגנו קודם?" הקשה מוטי.

"הימים הללו מהווים קרש קפיצה שיגרום לכל השנה שלנו להיראות אחרת. כל אחד מגלה את הרצון הפנימי שלו, פונה אל הבורא ואומר: "אבא, אני אוהב אותך ורוצה לעשות את רצונך. אלא שקשה לי, הרבה פעמים אני נכשל. אנא תן לי את הכוח להתנהג כל השנה כמו שאני באמת רוצה בתוכי". אם נתייחס לימי אלול ולימים הנוראים ברצינות הראויה, הם יוכלו למלא אותנו בכוחות של קדושה וטהרה שיאירו את השנה שלנו באור חדש.

וגם אם אנו לא תמיד מרגישים שיפור עצום, זה מצוין. זה אומר שגם השנה עוד יש לנו תפקיד למלא בעולם הזה".

וגם אם יום כיפור הזה לא התנהגנו כך, נוכל תמיד לעשות זאת בשנה הבאה

בואו נקווה כולנו שנכתבנו בספר החיים והגזרות הטובות.

(המאמר נקלח מאתר ברסלב ישראל)

"אלישע בן אבויה אומר: הלומד ילד למה הוא דומה? לדיו כתובה על נייר חלק" (אבות ד, כ"ה).

תינוק שנולד הוא דף חדש, חלק ונקי; הוא יהיה טוב ואהוב, בטוחים הוריו, מצליח ורצוי, נאה, צדיק ובעל שם טוב. אבל לא תמיד הילד מצליח לרשום לעצמו מילים טובות על הדף שלו. חולפות שנים ומשהו משתבש. טעויות נעשות, כעסים מצטברים, אכזבות נרשמות, והסביבה כבר מקטלגת אותנו במקום שונה מהמקום שבו חלמנו להיות. הדף החלק התלכלך, וכאשר האכזבה והצער מסמאים את העיניים בטיפות מלוחות, גומלת בלב ההחלטה: לא עוד. רוצים לנקות את הלכלוך שנשאר, להתחיל דף חדש.

רבים מאיתנו נוהגים 'לפתוח דף חדש' בכל יום, אך בדר"כ חוזרים שוב ושוב על הדפוסים שאליהם התרגלנו. הכל קורה כי עמוק בלב מסתתרות תחושות של ייאוש, חוסר ערך עצמי וחוסר ביטחון. אדם בטוח שאלו הם חייו, שזה לא ישתנה. הייאוש לא מניח לנו לעשות את השינוי או להתגבר על מידה זו או אחרת, הוא לא נותן להתחבר לרצון ולכוחות האמיתיים.

אנו צריכים לזהות את התובנות המוּטְעוֹת שנקלטו בליבנו, לפרק אותן ולהבין את הטעות שבהן; 'אני לא אדם רע, פשוט יצרתי לעצמי הגנה כדי לא להרגיש קטן וחלש. אני לא פחות מוכשר, פשוט הרגשתי שחברי יותר מוצלח ממני והתעלמתי מיכולתי'. חשיבה מעין זו מסירה הרבה מכשולים בדרך לשינוי. עלינו לגייס ממעמקי הנפש הרבה מאוד רצון, מוטיבציה ונכונות להשקיע, שום שינוי לא נעשה בקלות. צריך לעשות צעדים קטנים, להבחין בהתקדמות זעירה (ולשמוח בה!).

גם אם גדלנו על חוויות ילדות לא מספקות שגרמו לנו לקשיים אלו ואחרים עדיין יש לנו את הבחירה לשנות ולהתחיל מחדש.

אנשים שתולים למשל את בעיותיהם באחרים; בעלי אשם, ההורים אשמים, החברים, הבוס הקשוח, המשפחה הלא מוצלחת, הם מתעלמים מהיכולת שלהם לבחור. "הכל צפוי והרשות נתונה". אדם כן יכול ליצור את החיים שלו אם הוא משתמש במציאות, ביכולות ובכוחות שהוא קיבל כדי לעצב את סיפור חייו האישי. הבסיס לכל שינוי בחיים, הוא לקחת אחריות על עצמי ולצאת מתוך בית הכלא, שאולי נוצר באיזשהו מקום בעבר.

ובנוסף, רצון פנימי חזק אף הוא מהווה בסיס לכל שינוי. בלי שאיפה פנימית אמיתית, לא יקרה שום דבר. לכן אל תנסו להשפיע על אנשים אחרים לעשות שינוי. משפטים כמו: "תיקח את עצמך בידיים" מנסים להבעיר את הרצון של השני, להשליט את הרצון שלנו עליו. אבל בעצם הלחץ ונסיונות העזרה של הסביבה אינם עוזרים. להפך, לעיתים להרפות את הלחץ יוצר אפשרות לזולת לקחת אחריות על עצמו, וכן גם לגבי עצמנו – אל לנו להלחיץ את עצמנו, גם אם אנו שואפים ומלאי אמביציה לשנות ולקבל החלטות, הכל יעשה ללא לחץ, ורק אז יתחולל השינוי האמיתי. כל שעלינו לעשות הוא להתחבר אל הרצון הפנימי שלנו.

ועתה, כשלוח השנה הישן מושלך אל פח האשפה, זו ההזדמנות למלא את הלוח החדש במעשים משופרים ובחוויות טובות יותר. הרבה אנשים ניסו וגם הצליחו. כי כל זמן שהנר דולק – אפשר עוד לתקן.

לא המאמר המקורי, קיצרתי כי הוא היה ארוך. נלקח מאתר ברסלב ישראל.