היום, ה-25 למרץ (שהוא, אגב, גם יום ההולדת של אחותי), יוחד להיות "יום המעשים הטובים" הבינלאומי. ההחלטה הזו נראת לרגע נורמלית ביותר, ייחוד יום אחד בשנה שבו כולם תורמים לקהילה ועושים מעשה טוב. אך למעשה, אין זה כך. ברגע שנותנים ליום אחד להיות "יום המעשים הטובים", זה אכן נותן לאנשים לגיטימציה לעשות מעשה טוב, אך זה זה גורם להם להתנער מהאחריות שלהם. הם אינם צריכים לתרום יום ביומו, יש פעם בשנה יום שבו הם עושים מעשה טוב בודד ובזה נגמרת האחריות שלהם כלפי העולם.

אנשים שמתנדבים ותורמים ביום המעשים הטובים עושים זאת על מנת שיוכלו להאמין שהם תורמים. יתר על כן, הם עושים זאת על מנת להשתמט מהאחריות המונחת על כתפיהם. אם תריך יום אחד בו כולם מתנדבים ותורמים כנראה שמשהו פגום בחברה שלנו. אין ספק, החברה שלנו אגואיסטית ואגוצנטרית. היא חברה חסרת רגשות ורצון לעזור. יש לנו אחריות לעולם הזה, לחברה שבו. אם אנחנו לא נעשה - אף אחד אחר לא יעשה.

כמובן שישנו גם הצד השני: אנשים שאינם תורמים לרוב, שאין להם זמן או פנאי לכך, מקדישים יום אחד לנתינה אמיתית. ייתכן שזה המקום שלהם לפעול, אבל אני בטוחה שאין רבים שבאמת מאמינים בכך. למה שאעצור את חיי ואתרום לקהילה, לזקנים, לעניים למפגרים? למה לי?

ייחוד יום אחד ל-"יום המעשים הטובים" הוא מעשה מטומטם וחסר מחשבה. כי אם בן אדם מתנדב פעם אחת זה לא אומר שהוא תורם. זה אומר שהוא לא רוצה לקחת אחריות בשאר השנה, שמבחינתו זה היום בו הוא תורם."יום המעשים הטובים" לא גורם לעלייה במודעות, אלא מראה שאנחנו יודעים שהבעיה קיימת ומעדיפים להתעלם. אנחנו מעדיפים לחשוב שיום אחד אנחנו תורמים ושזה מספיק. "יום המעשים הטובים" נקבע על ידינו על מנת "לצאת ידי חובה", התרומה אינהמטוב לב או מרצון אמיתי כלשהו, אלא היא לטיפוח האגו שלנו. בשאר השנה אנחנו מסופקים מן העובדה שתרמנו באותו יום, אנחנו את שלנו עשינו. תרמנו, נגמר, לא צריך לתרום ולתת מעצמהו בשנה הקרובה, נחכה ליום המעשים הטובים הבא.

- הדס -