2018 - אמה חוזרת!

התגובות שלכם, האירועים שעברו עליי והתקופה האחרונה הובילו אותי לשחזר את דרכי חזרה לכאן. 

אני תוהה כמה מכם עוד בודקים אם יש עדכונים אחרי כל כך הרבה זמן,

 אך כמשפחה אינטרנטית אתם מוזמנים לחזור לכאן לגדול ולחוות יחד איתי עונה חדשה 

 אז נא להדק חגורות ולצלול יחד בחזרה לעולם העלילות החדש של אמה ניקולסון!

10:00 

"אמה?"

התעוררתי במהירות של טריקת דלת, שמש חזקה שטפה את עיניי מהחלון בתיקרה.

הרגשתי מנותקת, כאילו שקעתי לשינה חסרת זמן ומיקום, שוכחת לרגע מי אני או מה אני אמורה לעשות.

עיניי חתול כחולות בהו בי ויללה מתוקה המבקשת תשומת לב נשמעה. זאת הייתה קוקי, שנראתה נרגשת שהצליחה להעיר אותי ומייד החלה להתחכך

בפניי - "שנייה" - מילמלתי, משפשפת את עיניי בצחוק משועשע כשהיא התעלמה מבקשתי והמשיכה לתקוף בגירגורים עד שחיבקתי אותה במחיצה

ארוכה. הבטתי סביבי בחדר הריק. כנראה חלמתי שקראו לי, אולי פירשתי את יללותיה של קוקי שניסתה לתפוס את תשומת ליבי ללא הרף. 

הסדינים הלבנים שעל מיטת הפוטון החזירו אור מקרני השמש, וקוקי שצבע פרוותה לבן מפוספס זהרה יחד איתם. באנחת ויתור התעוררתי סופית.

היה נדמה כי העולם כולו סימל לי שהגיעה העת להתעורר. התיישבתי בפיהוק מתמתח, מהמראה בקיר השתקפה דמות עם שיער קצר הדומה למרלין

מונרו, בתוספת בלאגן האופייני לי. הושטתי מקועקעת בערפיליות כוכבים אל זוג משקפיים עגולים (מקס תמיד צחק ואמר שאני נראית כמו הארי פוטר

מאז שהן עליי). ושמתי אותם על פניי, מתחדדת עוד קצת כלפי המציאות שמולי.

- "קפה?" מילמלתי לקוקי והיא התמתחה בסיפוק ומיהרה לקפוץ מהמיטה אל המדרגות לקומה השנייה. "אז קפה," הסכמתי עם עצמי, מתעלמת מנזיפות

מצפון קלות שהופיעו לי באופן קבוע מאז שיצאתי למרד האישי שלי. החופש הרגיש לי משונה. צפירות נשמעו בחוץ והופתעתי שאוזניי כבר התרגלו

לרעשים של הצד העמוס של לונדון. "אמה והעיר הגדולה" מילמלתי לעצמי, יוצאת מהמיטה. 

ירדתי במדרגות עץ קטנות של הדירה החדשה שלי, שנראתה כמעין גלריית סטודיו לא מוגדרת. החיים החדשים בעיר עוד הרגישו כמו עור חדש על גופי.

מסך המחשב הבהב כשצלילי התרעת הודעה נשמעו. קפצתי שתי מדרגות לריצפה, מושיטה את ידי לקומקום מתכת חשמלי ושולחת זרועה אל העכבר,

לוחצת על ההודעה החדשה במייל. כרגיל לתקופה האחרונה בה מצאתי את עצמי עושה כמה פעולות בבלאגן מאורגן, חצי יודעת מה אני עושה ובחצי השני

הכל נופל במקריות ממוזלת. המים רתחו, מזגתי אותם לספל קפה והתיישבתי בסיבוב של 180 מעלות חזרה אל המסך, שם הופיעה הודעה מאמילדה,

אישה כבגיל אימי שהכרתי השנה והיא הפכה למנטורית הנפשית שלי

אמה מה קורה?

אנחנו נפגשות היום? מה שלומך תדברי יותר! ואל תשכחי כל יום לכתוב יקירה, כי כמו שאמרנו, הכתיבה משחררת!

אני פנויה אחרהצ, אם את רעבה תבואי מוקדם, בישלתי כל היום אתמול ואני בקושי מצליחה לסגור את המקרר, צחוקים!

חייכתי בגיחוך קל. הדיבור שלה היה דומה לאמא שלי, אותה קלילות, שימוש במילים משועשעות ותמימות ואנרגיה שהזכירה לי חום ובית. לחצתי על

כפתור שמור בסרגל אינטרנט המקושר לאתר מוזיקה מועדף עליי, לוגמת מכוס הקפה לאט, נותנת לקפאין לפרוח במוחי כמו שיח של פרחים. התרכזתי

בנשימות, נותנת לבית החזה שלי לגדול ולהתכווץ כרצונו. לבסוף פתחתי את עיניי והסתכלתי על קוקי, שנעצה בי עיניים גדולות מהריצפה.

הרמתי אותה בחיבוק על רגליי, "את יודעת קוקי, אני יכולה להתרגל לזה," אמרתי למבטה שנראה כמבין, "החיים הרגועים האלה." 

צפירה חזקה נשמעה מהחלון וגילגלתי את עיניי בגיחוך קל, "זאת אומרת, בערך." 

11:00 

אם קראתם את הסיפור של אמה, אתם בטח שואלים מה קרה לכל הדמויות שבסיפור ב-7 השנים האחרונות, מה קרה עם אמה. 

התשובה הקצרה תהיה שהרבה מאוד קרה. אולי יותר מדי, יותר מדי מכדי להישאר הגיבורה והסופרת של הסיפור שלי. 

אבל אני חושבת ש7 שנים זה מספר רציני מכדי להשאיר חור חלל רציני כזה, במיוחד שאילו יכולתי, כנראה הייתם נהנים מהדרמה. 

רון ואני יצאנו למשך כמה שנים. כמעט בכל התקופה שהפסקתי לכתוב. זו הייתה אהבה תמימה ואמיתית, חשבנו שנתחתן. גרנו יחד ולבסוף התפצלנו

כשהחלו דברים לקרות. עד היום אנחנו בקשר על אף שרון נסע למדינה אחרת לכמה שנים. תמיד ישאר לי מקום בלב בשבילו. 

מקס ואני חזרנו לדבר כעבור שנתיים אחרי הקפאת הבלוג. מקס ייצא מהארון ומאותו הרגע הוא פרח כמו גולם שהפך לפרפר. החברות בינינו הפכה

לחזקה מתמיד והיום נדמה שאין דבר חיצוני שיכול לשבור את זה. ולמען האמת, מקס הפך רק למשעשע וחתיך יותר עם השנים. הוא לומד במרחק שעה

נסיעת רכבת. ניקולס גר קרוב אליי וגם הוא אוסף סיפורים מצחיקים עם השנים, ולפעמים נדמה כי לאף אחד מאיתנו אין באמת מנוחה. 

דניאל ואני לא בקשר יותר כבר המון שנים, למען האמת הוא מעט מאוד חולף במחשבותיי, אם בכלל. לצערי אותו הדבר תקף גם לגבי מרגרט, שהזמן

והגיל עשו את שלהם והתרחקנו כמו שתי יבשות שונות, למרות שיש לי תחושה שתמיד יהיה לנו מקום בלב אחת של השנייה.  

בשנתיים האחרונות עברתי כמה תפניות. דמויות חדשות נכנסנו לחיי. אני יכולה לומר בכנות שכמה מהן אפלות. הן הפכו להיות חלק מההתבגרות

וההתעוררות שלי. הדמות הראשונה שינתה את הצורה בה הסתכלתי על העולם. היא דמות זקנה, עבשה וכועסת בדמות נהג גס רחוק. אני לא אתן לו

שם, ולא הרבה מקום, רק אומר כי הוא ניסה לקחת בעלות על החופש שלי. ניצחתי אותו בכל רמה אפשרית, אך זה גבה ממני מחיר כבד של זמן ואנרגיה,

שכן כמו שעון מתקתק של 7 מדורי גיהנום, מייד עם הניצחון איבדתי דור שלם במשפחתי. זמן קצר לאחר מכן רון ואני נפרדנו, כי השתנתי המון וכך גם

הוא. המציאות היכתה בנו ולא יכולנו להכיל זה את זו. בתקופה הזו הרגשתי שהקרקע נשמטה מרגליי. 

זמן קצר אחר כך, דמות שהייתה עד עכשיו בצללים עברה לקידמת הבמה בחיי, אני אתן לה את השם בריאן. הדמות הזו עדיין בחיי אך חזרה אל הצללים.

היא תופיע בכתיבה שלי, לכן כדאי שאכתוב עליה כבר כאן. יצאתי עם בריאן שנתיים. אם אחפש לבריאן תיאור שירגיש הכי אמיתי היום זה יהיה מלאך

שחור, או אולי ערפד. בריאן פתח לי עולם חדש לחלוטין ושינה את התודעה שלי והתפיסה שלי לגבי האנושות. לכתוב את כל תכונותיו של בריאן תיקח לי

עונה שלמה. זו הייתה הזוגיות והפרידה הכי קשה שעברתי, כי בריאן הוא מה שנקרא במונחים קליניים סוציופת', ובמנוחים לא מקצועיים, בחור חתיך,

כריזמטי, חכם, שנון מוצלח ובעיקר מסוכן לבריאות הנפש. התאהבתי בו לחלוטין ועברתי מסע ארוך מסיפור אהבה מהסרטים עד לסרט אימה.

הוא ההגדרה האנושית הכי קרובה לערפד שאני מכירה. בריאן רוצה שנהיה בקשר למרות שהיום אוקיינוס מפריד בינינו.

אני קטעתי את הקשר ואינני מודה בזה לאף אחד כי הוא קופץ לבקר במחשבותיי מדי פעם, מלווה בחשש בלתי מוסבר האם אני במחשבותיו. 

בתקופת הפרידה מבריאן עברתי אירוע קשה נוסף. אבי אושפז לפתע עם סיכויי הישרדות אפסיים. מצאתי את עצמי לצד מיטתו במשך חודשיים. הרופאים

הגדירו את החלמתו כנס. אחרי שיקום הוא חזר לתפקוד מלא למרות פגיעה בגופו. אני גאה בו מאוד על כך ומוצאת את עצמי מכירה תודה על הניסים

שעוטפים אותנו יום יום מבלי שנשים לב, לא משנה עד כמה התקופה שעוברים תהיה קשה, אפשר תמיד לחפש את האור בקצה המנהרה, שיוביל אל אור

גדול עוד יותר. 

מקס ואני גרים במרחק שעה של רכבת ומתכננים בקרוב לגור יחד. אנחנו שומרים על קשר רצוף ומלאי תוכניות עתידיות שככל הנראה יהיו רצופות בסיפורים מצחיקים בעתיד. 

12:00

נשימה עמוקה. סגרתי את המסך, מסיטה מבט אל חלון ממוסגר בפרחים ושטוף שמש. עיניי סרקו את הסביבה כשאצבעותיי מתופפות בשקט על השולחן.

הטלפון שלי רטט כשהודעות חדשות נכנסנו, הרמתי אותו, מתנתקת מהמחשבות על העבר וקראתי את ההודעה שהזכירה לי שהסוף שבוע קרב, ואיתו

תוכניות שכמעט שכחתי. 

*פטריק - 

אמה! אני מקווה שארזת מזוודה ואת מוכנה! מחר הולך להיות מטורף את הולכת לצחוק כל כך 

*ניקולס - 

היי לא שמעתי שהתקשרת, איך הולך לך בלימודים החדשים? את לא תאמיני מה עובר עליי ביומיים האחרונים, גייסו אותי לצילומים לפרסומת באינטרנט, אני עומד להיות מפורסם!

*מקס - 

אם את לא שומעת ממני אחרי הסוף שבוע יכול להיות שנבלעתי בתוך שפת קוד של המחשב. אם זה יקרה ונשמתי נכלאה שם אני מבטיח לרדוף

אותך לנצח בתוך המחשב. תהני הסופש גם בשמי, הלוואי ויכולתי להצטרף - *תמונה של ראשו על מקס נח על מחברות כתיבה ועפרון תקוע באפו*

צוחקת בקול סגרתי את מסך הטלפון, אוחזת בספל הקפה ומלטפת את קוקי ששלחה אליי מבט אליו עניתי בחיוך:

- "שנצא לדרך?" 

המשך יבוא..