לא באתי לבצפר. אמרתי לאמא שלי שאני לא מרגישה טוב. זה גם התאים עם הכאב גרון + הקול הצפרדעי שלי והצינון שהגיח לו לפני יומיים. ואני באמת לא מרגישה טוב. אולי לא כואב לי הראש, אבל נפשית אני לא מרגישה טוב. היא אמרה לי שכדי לי ללכת לבצפר, זה יכול לרומם לי את המצב רוח (אבל לא אמרתי שיש לי מצב רוח רע! אמרתי שאני לא מרגישה טוב) כשאני אראה את כל החברות. זה נכון, בעיקרון. אבל נראה לי שיעשה לי טוב להישאר היום בבית. היום בבוקר פתאום כל החששות הגיעו עליי, כאילו תקפו אותי מכל הצדדים. אפילו במקלחת הפלתי איכשהוא את הדוש, והסתבכתי שמה. אל תשאלו איך הצלחתי, כי אין לי מושג.
כשטיילתי הבוקר עם הכלבה שלי, בשטח הדי שומם שמאחורי הבית שלנו, ליד הגדר ובין כל העצים האלה, יצא לי לחשוב על משהו שכבר כמה ימים מציק לי. אני אף פעם לא אוכל להיות מאושרת. להשלים עם עצמי. תמיד אני אחפש את מה שלא טוב, יראה את האחרים שמחים ומאושרים, כישרוניים, מוצלחים, ורק אני, שלא טוב לי בחיים. ואת הדברים הטובים שקרו לי, את ההצלחות (המעטות, אני חייבת לציין) - אני ייקח כמובן מאליו. ושלא תבינו לא נכון, בדרך כלל שאני עם החברות שלי, השמחה והצחוק מלווים אותי, ואי אפשר לנחש מה שבור לו בפנים. אבל... עדיין, יש לי כל כך הרבה צלקות, שמכאיבות לי. כל הירידות, הלעג... שעדיין ממשיכים, בעיקר ממנו, ומהחברים שלו שהם לידו... אני מתעלמת, מראה כאילו זה לא אכפת לי, אבל בפנים זה משאיר צלקת. שיהיה קשה להסיר אותה. והמצב בכיתה לא טוב, בקושי יש לי חברות. שתיים בסך הכל. המון הא? שתיים שהיו הלכו להן, אחת בריב שאני קצת מתחרטת עליו, ואחת שפשוט התרחקנו... אז נכון שיש לי עוד כמה חברות מאוד טובות מהשכבה שאני רואה כל הפסקה, אבל עדיין...
שנה הבאה ייחוד בתי הספר. הרוב שם פקאצות וערסים... טוב נו, גם אצלנו זה ככה, בערך. אבל אצלנו פחות. ואצלנו הפקאצות 'לא מזיקות' (עם לא ניקח בחשבון שהן חושבות שכל העולם אוהב תמוזיקה שלהם, מילא המוזיקה, אבל למה לחפור?!) ואני כל כך שמחה ססביר להניח ששנה הבאה כבר לא יהיה על מה לרדת עליי, כי זה כבר יהיה מסודר, כמעט בטוח... אבל לא נראה לי שיילך לי טוב.
אז החיים בזבל, הייתי רוצה לדלג על הגיל המעפן הזה ולהגיע כבר לקטע שאתה מסיים את הצבא, ומשם להמשיך את החיים. אה כן, ובינתיים גם להשתנות. מה שלא יקרה. והרי בעצם ממילא תמיד אני אחפש מה לא טוב. ואף פעם אני לא יהיה מאושרת. ובסוף אני ייצא ענייה ממורמרת שחייה לבדה בלי בעל וילדים, באיזה שכונה מעפנה בתל אביב (חס וחלילה טפוטפוטפו). החיים בזבל, כמו שאמרתי. אוף. אבל למה אלוהים שונא אותי?! וכן, אני יודעת שהוא לא קיים, אבל היי, את מי אני אוכל להאשים אם לא אותו? ולא, אני לא אאשים את עצמי, אני מספיק שונאת אותי, תודה. (אכן פיצול אישיות קשה.)
עריכה:
אני גרה בעוטף עזה, ולפני כמה דקות היה אצלנו צבע אדום...
אני מזה נבהלתי, זה ממש הקפיץ... רצנו לחדר שלי, שהוא הכי מוגן...
הכלבה שלנו לא רצתה לבוא, היא החליטה לנבוח בחלון שבסלון... חחח ישלה כבר טראומות מצבע אדום..
רציתי להביא אותה, אבל אבאשלי אמר לי להישאר, ולעזור אותה, בלית ברירה עזבתי אותה, המשכתי לקרוא לה, היא לא רצתה לבוא,
היה עוד פעם צבע אדום, ואז היא באה סוףסוף,
אחר כך היו שני בומים .
השני היה יחסית חלש, לא נראלי שזה נחת בקיבוץ... אני כמעט בתוכה שזה לא.
הראשון היה די חזק. אני כמעט בטוחה שזה היה בקיבוץ, אלא עם זה היה קצת מאחורי הגדר (שאנחנו גרים קרוב לגדר), אבל לא נראלי כי זה היה מהכיוון השני..
רציתי ללכת עם אבאשלי לראות איפה הקסאם נחת, אבל לא באלו ואנלא רוצה ללכת לבד ><
ו... מסתבר שגם היו התראות ואמרו להישאר בבית, אבל אבאשלי הגאון כיבה תפלא ><
מעניין מה היה בבצפר, זה היה באמצע ההפסקה... והבצפר שלנו צמוד לקיבוץ, כן ?!
אבל בגלל שהיו התראות בטח אמרו להם להישאר בשכבה או משוו כזה.. כמו שאמרו לנו בימים האחרוניםם...
הוו, אני כבר רוצה לדעת איפה נפל ><
בדר"כ שולחים סמס איפה נפל, אם יש נפגעים / נזק...
עריכה 2:
מסתבר שנפל בקיבוץ בין הבים של הסבים, אמרו שיש נזק, אבל לא אמרו שום דבר לגבי נפגעים.
בדר"כ אומרים שאין נפגעים.
אז אולי יש..
איזה פחד ><
אה כן, וגם ביקשו לא ללכת לאזור. אוף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
