נמאס לי, נמאס לי מכולם שחושבים שהם יודעים עליי הכל!!
נמאס שכולם יודעים מה הכי טוב בשבילי.

מה אני צריכה לעשות או לא לעשות.

נמאס לי מאנשים שחושבים שהם יכולים להגיד משו אחד ולעשות אחר ולחשוב שאני לא אשים לב.

נמאס לי שאומרים שאין כסף ואז הולכים וקונים לו עוד איזה צעצוע שתוך שבוע ימאס לו ממנו.

נמאס לי שאני לא יכולה לבקש מהם כלום כי אני כבר יודעת מה הם יגידו.

נמאס לי שאין לי עם מי לדבר.

נמאס לי להתאכזב מאנשים.

נמאס לי שכולם חושבים שאני לא שמה לב למה שהם עושים.

נימאס לי שהוא לא מבין שהכל משפיע עליי.

שלא משנה כמה הוא יצטער אח"כ, הכל נשאר.

נמאס לי שאני לא יכולה לסמוך על אף אחד.

וגם מי שחשבתי שאפשר, כנראה שלא.

הרי הכל נראה מושלם מבחוץ, לא?

הרי אף אחד לא באמת מכיר אותי, לא באמת, לא את מי שאני באמת.

נמאס לי לבכות לבד, לפרוק הכל לבד.

נמאס לי כשהם מגלים שאני בוכה, הם חושבים שהיה לי יום קשה בבצפר.

אבל מה שהם לא באמת מבינים שעובר עליי יום קשה, פה, בבית.

לא יום- תקופה קשה.

אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שבה פרקתי כמו שצריך את כל מה שעובר עליי.

זה לא בריא, אני כן צריכה את זה.

אבל אני יודעת שאם אני אגיד שאני צריכה מישו ללכת לפרוק אצלו- הם יגיבו כ"כ קשה

ולא יבינו מי זאת, מי זאת שבתוך הבת שלהם.

אני לא יכולה להתחבא יותר, אין לי כוחות לזה יותר.

רק שתבוא לה תקופה טובה יותר.