אוי איך זה קרה?!
רגע אחד ישבנו בבית הקפה ודיברנו, לאט לאט נפתחת והתחלת להגיד כמה שאת אוהבת אותי, לאט לאט הדמעות שלי התחילו לרדת... ודיברת על כמה שאת אוהבת אותי, מאוהבת בי, רוצה להיות איתי. אבל בראשי רק הדהד המשפט שאמרת "אני אוהבת אותו, נראה לי שנהיה ביחד הרבה זמן". בחייך! אנחנו יושבות, מדברות רגע אחד על איך את מרגישה ורגע אחר כך את מספרת לי שעות עליו, על כל מה שהוא בשבילך, כמה שאת אוהבת אותו. קצת רגישות! בטח שלא יכולתי לעצור את עצמי מלהאנח כל משפט ולהסתכל לכל כיוון חוץ מהעיניים שלך. חיסלתי סיגריה אחרי סיגריה מרוב עצבים.
ורגע אחר כך אנחנו יושבות על ספסל ליד הבית שלי מחליטות שאני אפגש איתו.
מה?!
היית מדהימה, אמרת לי מה שרציתי לשמוע... את האמת. ראיתי שדיברת מהלב, יכולתי לשמוע בקול שלך כמה שסבלת "כשנפרדנו וחזרנו כל זה היה בגללך. הגעתי למצב של אהבה מטורפת, אבל לא היה לנו טוב ביחד, אז קברתי את הרגשות האלה". כל כך קשה לי עם המחשבה שאת אוהבת מישהו!!! גם אם את מאוהבת בי, אני יודעת שזה לא אותו דבר, שאני ואת זה בכלל מצב משונה, אבל אוהבת? מה פיספתי שזה קרה פתאום?
חשוב לך שאני אפגוש אותו, אני יודעת. כי את רוצה שאני אכיר אותו ואראה שהוא מקסים ובסדר שתהיי איתו בזמן שאני ואת ביחד. אבל אני לא בטוחה שאני יעמוד בזה? מה לעשות? אני יודעת שתפרדי ממנו אם אני אגיד, תמיד רצית שאני אשמח, אני יודעת שאם תוכלי, תעשי מה שיגרום לי לחייך.
מה לעשות?!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Alex-is-Writing