בס"ד
שנים לא כתבתי פה.. ומן הסתם אפח'ד גם לא יקרא את הקטע.. אבל בכל זאת שווה לכתוב.. אולי בכל זאת אוזן אחת תשמע, או יותר נכון- עין אחת תראה...
מכירים את זה שאתם שומעים במקרה מאיזה חבר, שדיברו עליכם מאחורי הגב..?
בטוח אתם מכירים...
ואז אתם מבררים קצת פרטים ומתברר שזה לא רק שכמה אנשים... זה עוד המון, שאולי לא דיברו, אבל שמעו.. שמעו ושתקו...
ואתם מגלים שזה חברים, לא סתם חברים, חברים שאתם מכירים כבר שנים על גבי שנים.. שחשבתם שבחיים לא יתנהגו בצורה כזאת..
ועוד למה דיברו עליכם? כי פתחתם את הראש והייתם ראש גדול.. וכשארגנו משהו-דאגתם שהכל יקרה ויתקתק- כי אם אתם לא הייתם דואגים לזה- כלום לא היה קורה.. כי אף אחד לא חשב שצריך לדאוג לזה..
אבל פתאום- אחרי שעשיתם כבר הכל, פתאום כולם ראש גדול ופתאום את השתלטתם... כן! אתם חצופים ושתלטנים... למה? כי לא וויתרתם לעצמכם..
אני יודעת שהכי קל לאנשים להאשים שהאחרים השתלטו- זה הרבה יותר קל, מאשר להודות שהם לא עשו כלום.. ובכל זאת זה כ"כ מעצבן...
ואתה ממשיך לברר פרטים על מה שהלך לך מאחורי הגב וקולט שדיברו שקרים! שקרים! דברים שלא קרו מעולם!...
איזה מן חברים מעיזים לדבר עליך מאחורי הגב בצורה כזאת, ואז עוד לראות אותך שוב ולהתנהג כרגיל.. איזה מן חברים????? זה לא חברים.... זה אנשים צבועים..
שתבינו- אני צריכה לפגוש את כולם מחר- מה אני אמורה לעשות??? להתנהג כרגיל? או להתעמת איתם? ובדוגרי..איך אני אוכל בכלל להסתכל להם בעיניים?
כשאפילו מס' קטן של אנשים-חברים פוגעים בך ככה.. האמון שלך מתערער- כי איך אפשר לבטוח עכשיו גם בשאר החברים??
אולי אני לא יודעת מספיק פרטים על האירוע, ואולי בסוף יתגלה שמי שאמר לי את זה בכלל קצת ניפח ומדובר רק בשני אנשים.. שממילא לא ממש חברים.. אבל בנתיים הניפוח עוד לא התפוצץ- ובנתיים המציאות פוגעת... וזה כואב.. הכי בעולם... וזאת התחושה הכי מצעבנת שיכולה להיות.... הלוואי שזה סתם ניפוח גדול.. הלוואי!
ואלי יש מרגוע לנפש בכל זאת.. כתיבה של האירועים מצליחה להוציא את כל הכאב והקושי מבפנים... אולי לא את כולו.. אבל לפחות קצת ממנו..
עוד נדע ימים טובים מאלה! בעז"ה! מיכל