אני יודעת שאתה יודע שאני יודעת שאני לא יודעת כלום

בס"ד

אין מילה אחרת, מתאימה יותר, לתאר את הפיגועים האלה מאשר: פחד.

בכל פעם שהם משתכללים זה נעשה יותר מפחיד.

אם היה בעבר את פיגועי ההתאבדות באוטובוסים אז ניסנו לחפש דרך להתמודד ובערך מצאנו- אבטחה בתחבורה הציבורית.

אם היו אלה פיגועי ירי אז ניסנו גם לחפש פתרונות- אבטחה מוגברת, תפיסת טרמפים רק בתוך הישובים וטרמפיאדת מסודרות..

ועוד...

ומה עכשיו? איך אפשר להתמודד עם זה?

מה? נחרים לכל ערבי את המכונית.. זה לא הגיוני.. זה כלי נשק שאי אפשר לקחת להם, ואי אפשר לזהות מרחוק.. אי אפשר לנחש שזה כלי נשק..

זה לא שאנחנו לא יודעים שמכונית זה מכונת הרג, כלי רצחני... זה לא מחדש שום דבר... לצערנו המוות בכביש גבה מספר הרוגים כ"כ גדול מאשר בכל מלחמות ישראל (לא ייאמן, אה?).. אבל לדעת שאי שם, בתוך אחת המכוניות, נמצא בן אדם עם מחשבה כל כך מעוותת, שרוצה להשתמש במכונית בתור כלי רצח- במחשבה תחילה- זה מפחיד...

הוא לא שיכור, או "מתודלק", הוא לא (כ"כ ממהר עד שהוא) צריך לנסוע באדום, הוא לא רוצה לעקוף בקו לבן (כדי לחסוך זמן), מחשבו לא סתם הוסתה לרגע מהכביש ובגלל כל הנסיבות הוא הורג מישהו. הוא עולה על הכביש במטרה לרצוח. להרוג. לשפוך דם.

מה עושים??

כל פעם שאני רואה טרקטור אני מתרחקת, פשוט בורחת.. כי לכו תדעו מי נוהג בטרקטור- עובד תמים או רוצח. מה אני אומרה לעשות עכשיו? כל פעם שאני רואה בה.אמ.וו לברוח????

זה לא ייאמן.. זה פשוט מבהיל...

אין לי תשובה...

אני פשוט מקווה שכל החיילים הפצועים יזכו לרפואה שלמה...

            ושיגיעו ימים יותר טובים.. שנזכה לגאולה שלמה במהרה!

ראש השנה מתקרב אלינו בטיל... וזה פשוט מפחיד, ממש...

תמיד מדברים על זה שחודש אלול זה חודש התשובה, ולי- לי הוא ברח מבין האצבעות והוא ממש תכף נגמר.. וזה ממש מלחיץ-  כי אפילו לא התחלתי לחזור בתשובה...

בין אדם למקום- ביני לבין ה' זה תחום אחד, שמור, אישי שעליו לא אפרט (גם בגלל שזה אישי מידי וגם כי אני רוצה לדבר גם אל הקוראים החילונים).. אבל בין אדם לחברו.. מי לא צריך לחזור בתשובה על בן אדם לחברו???

התחלתי לעשות רשימה קטנה- ונבהלתי.. לחשוב על כל האנשים שפגעתי בהם במהלך השנה- זה קשה לספור...

בכל רגע נזכרתי בעוד מישהי ועוד מישהו..

כמה פעמים ביום יוצא לכם לרכל על אנשים? עכשיו תחשבו לעצמכם שאתם צריכים לבקש סליחה מכל אחד ואחד מהאנשים האלה- איך מתחילים?

איך מבקשים סליחה מכ"כ הרבה אנשים? זה לא הגיוני, זה קשה מידי.. ובכל זאת אני מנסה...

אני יודעת שבימים הקרובים אני אצטרך להוריד את הכבוד שלי למתחת לאפס, זה לא כ"כ פשוט לגשת או להתקשר לבן אדם ולהתנצל, להודות בזה שטעית, שחטאת, שפשוט לא התנהגת כמו חבר... יש לנו נטיה כזו לתפוס את עצמינו בתור אחלה חברים, וכשהחבר מתנהג בצורה מגעילה אלינו, המחשבה הראשונה שעולה לנו בראש היא "איזה מגעיל" (ואני משתמשת במילים עדינות.. אני יודעת מה באמת עובר בראש אחרי שחבר פוגע בך) ו"אני בחיים לא הייתי עושה לו את זה" למרות שלפעמיים גם אנחנו מתנהגים בצורה גועלית כזו, ופשוט לא שמים לב...

בס"ד

שבוע טוב! טוב קיבלתי המון תגוובת לפוסט הקודם וממש רציתי להגיב אז אני אגיב לכולם במקום להגיב אחד אחד...
דבר ראשון תודה על כל המחמאות! ממש התרגשתי לקרוא!
דבר שני.. אני מבינה שעשיתי פה בילבול כל הזמן בין "התאהבות" לאהבה" אז ככה- אני מתנצלת, ורוצה להסביר שלא דיברתי על אהבה אלא רק על התאהבות ולכן חלקכם שאמרתם שאחרי זה אתה מכיר את הבנאדם ואתה מתאכזב- אז כן אתם צודקים.. וזה בדיוק מה שקרה לי... אבל זה לא שסתם ראיתי אותו מרחוק ובחיים לא דיברתי איתו- נהייתי ידידה שלו, יצא לי לדבר איתו די הרבה, זה לא היה כזה שטחי וסתם "הידלקות" (לכל מי שניסה להגיד שזה סתם "קראש" וכו'...)
דבר שלישי- לכל הנחמדים (באמת) שאיחלו לי אהבה אמיתית, אז כן בעזרת ה'.. יבוא יום... ואני ממש לא מחפשת בגיל הזה אהבה אמיתית או חבר (לא אפרט על זה כאן..אולי בקרוב באחד הפוסטים הבאים).. סתם רציתי לחלוק תחושה שמעולם לא חוויתי ואף פעם לא הבנתי איך זה קורה (עד שנפלתי בפח גם אני).
ודבר רביעי ואחרון- לכל האנשים פה שחפשו להעליב ולהגיד שזה סתם רדוד וטיפשי ואני כותבת מזעזע.. תודה אבל אני מוותרת על תגובות כאלו..אם יש לכם ביקורת בונה- אז בכיף, בשמחה..אבל אם זה בא רק ממקום של להעליב ולסתם לפגוע-לכו חפשו בלוג אחר לכתוב בו.. לא בא לי שאנשים כמוכם יקראו על החיים שלי ועל הדברים הכי פרטיים שלי שאני לא מספרת לאף אחד..

שיהיה שבוע מצוין, ובעזרת ה' אני אמשיך לעדכן ולספר...

עד לפני שנה לא האמנתי באהבה... כאילו האמנתי באהבה- אבל לא בגיל שלנו.. כשמלא אנשים מסביבי היו חברים או סיפרו על התאהבויות שהיו להם הייתי חושבת לעצמי בראש: זה לא אמיתי... איך אהבה יכולה להיות אמיתית בגיל שלנו..

היו לי תאוריות שונות כשאחת מהן היתה למשל שבנות בגילי (אני אומרת בנות כי אני לא ממש יודעת איך בנים בעיניין הזה..) לפעמיים משכנעות את עצמן להתאהב.. כאילו הן רואות מישו חמוד ואז הן ישר מתחילות לחשוב עליו.. וכשמשעמם להן הן חושבות עליו, וכאילו מכריחות את עצמן להתאהב...

עד שיצאתי לאיזה מחנה של כמה ימים.. וראיתי מישו.. בלונדיני.. עיניים כחולות.. אבל לא סתם- הוא היה נראה ממש בחור טוב.. כשכולם הלכו להתעסק בעניינהם והיה צריך לעזור- הוא נשאר לעזור... כל פעם...

ולא דיברתי איתו מילה.. אבל אחרי המחנה לא יכלתי לשכוח אותו.. את פניו.. עברה כבר כמעט שנה ואני זוכרת בדיוק איך הוא נראה..