תמיד אומרים שלגדל כלב בדירה קטנה זה בעייתי. ונכון, ברור שהיה מאוד כיף לכולנו - לא', למישמיש ולי, אם היתה לנו חצר מרווחת לשעשועים, אבל לכו תמצאו בית עם גינה במחיר סביר בתל אביב. אז מישמיש נהנית מטיולים תלת יומיים, מהים, מפארק הירקון ומגינות ציבוריות, ולכולנו נעים ב-60 מטר הממוזגים שלנו. ואצלנו מותר ואף רצוי לשחק עם כדור בבית, בכל שעה. גם בשתי הדירות האחרות בקומה יש כלבים, כך שאף אחד מהשכנים לא מתרגש כשמישמיש רוצה לשחק אותה כלבת שמירה קשוחה.

דבר אחד מעיב על השגרה הנעימה שלנו – מיש הנסיכה הבלונדינית נמצאת לבד רוב שעות היום. אמנם לפעמים היא הולכת עם אמא ואבא לעבודה, אבל כמו שיש כאלה שנוכחות ילדים מפריעה להם בחלל המשרד, כך יש גם קולגות שלא מתרשמות מקשקושי זנב. אחרי התלבטויות רבות, החלטנו ברוב של שניים נגד אחת שהגיע הזמן להביא לה אח קטן כדי שהיא לא תהייה לבד כל היום, וכדי שכלב אחד יינצל מגורל של מכלאה, מוות, או כל עתיד אחר שצפוי לכלב עזוב (וזה לא שהיא באמת התנגדה, פשוט כרגיל לא היה לה כח לשיחות מעמיקות. למה לדבר כשאפשר לשחק או לאכול?).

שיחת התייעצות עם וטרינר אוששה את חשדנו – "ב-100% מהמקרים, עדיפים שני כלבים בבית מאשר כלב אחד" הוא אמר. בכל זאת, יש כמה דברים שדאגנו להם: מיש כלבה מאוד חברותית, עדינה ובכל שמונה שנותיה לא רבה עם בעל זנב אחר, אבל היא לא אוהבת לשחק איתם. באופן גורף ותמוה, היא מעדיפה חברת בני אדם. מכלבים ומכלבות היא פשוט מתעלמת. חששנו שבואו של אח קטן לא ישמח אותה, אלא יגרום לה להרגיש שהיא כבר לא הנסיכה של הבית. גם העול הכלכלי היה שיקול לרגע, אבל ברור לנו שאת הכיף של עוד כלב אי אפשר לכמת.

אחרי ימים קצרים של מחשבה מעמיקה, החלטנו סופית. ביום שישי הגענו שלושתנו לעמותה הקרובה לביתנו במטרה לקחת כלב. ידענו מראש שאנחנו מעדיפים גור זכר קטן מימדים, כדי למנוע קנאת נקבות בעתיד וכדי שנתמודד עם כמה שפחות שיער (וכדי שיהיה שוויון בין המינים). הסתובבנו בין הכלובים והבחירה היתה קשה מנשוא - כל הכלבים נובחים בטירוף, כולם חמודים ומהממים ורק רוצים קצת יחס, מתים לברוח מהכלא שהגיעו אליו. בתוך כל הרעש הזה, בפינת אחד הכלובים ישב לו בתנוחת בייגלה מצונפת, שקט ומבוייש כלב שחרחר קטנטן. הוא לא קפץ על הסורגים כמו כולם, כאילו מיואש לגמרי וחסר תקווה שמישהו יציל אותו. הוא אפילו לא ביקש.

היה לנו ברור שדווקא אותו ניקח. הוא שחור עם גבות וחזה חומים, פינצ'ר מעורב עם תחש, בן חצי שנה. לא ידענו מה ההיסטוריה שלו, נאמר לנו רק שמישהי הביאה אותו לאגודה יומיים קודם לכן. כשהוצאנו אותו מהכלוב הוא היה מפוחד לגמרי, פחד לזוז ושמר את הזנב עמוק בין הרגליים. כשהושטנו יד ללטף אותו, הוא מיד הוריד את הראש בפחד, ככה זה כלבים שרגילים שידיים הולכות ביחד עם מכות. ידענו שאצלנו יחזור לו הביטחון, ושנוכל להרעיף עליו מלא אהבה ופינוקים. אנחנו בטוחים שנחזיר לו את האמון בבני אדם ואת שמחת החיים. מישמיש כהרגלה לא התייחסה ודרשה תשומת לב רק מאנשים שעברו בסביבה.