קומדיה טראגית

מדרגות לגן עדן. כמו שאני מכירה את עצמי גם אם הייתי מגיעה אליהן הייתי נופלת בדרך ושוברת את הראש.

וביטוח החיים שלי לא יהיה בתוקף כמובן, כי אני כבר אהיה  אההה... מתה. כן. האמת שאף פעם לא הבנתי מה התועלת בביטוח חיים,  הרי אתה ממילא כבר מת, זה לא שנשאר בדיוק מה לבטח ובזמן שאתה חי - אין צורך בו. אז לפחות שייקברו אותך עם הכסף של הביטוח? אולי כן שווה לי לשקול התאבדות, אחרי הכול.

חשבתי על אדם וחווה אתמול (היי, מה אתם רוצים, לא היה שום דבר מעניין בטלוויזיה) ועד כמה הסיפור הזה לא הגיוני. ואם הוא הגיוני זה עצוב אף יותר. עזבו את זה שחווה מדברת עם נחשים (רגע, זה אומר שהיא לחשננית?) ושהם מסתובבים עם עלה דפנה על ה... כן.  אז איפה היינו? אוקיי, אז יש לנו את אדם וחווה. אדם וחווה עושים כל מיני דברים (היי, השעה עכשו 16:56, יש כאן ילדים!) או בקיצור שכיבות  סמיחה רק בלי הסמיחה (והשמיכה. וואו, אני גדולה). פסטורלי משהו. .בסדר, אז מסתובבים להם נחשים בין הרגליים, אף אחד עדיין לא מת מזה. כן, אבל מזה שאיזה נחש אומר לאכול איזה תפוח כן מתים. הגיוני לחלוטין. אבל חכו, בינתיים זה רק הפורפליי. תשעה חודשים מאוחר יותר נולדים להם ילדים. כל הילדים הם אחים. הם תחילתו של המין האנושי. אתם יודעים, לא היו להם שם יותר מידי אופציות. אתם חושבים מה שאני חושבת? קריפי.

אם כבר מדברים  - אני יודעת שזה אולי די מוקדם להתחיל לחשוב על זה – אבל זה כמעט בלתי נמנע.

אני מוצאת את עצמי תוהה בנושא הזה דיי הרבה לאחרונה, על איך זה להיות מת. כלומר, כשאיש כבר לא קורא בשמך (אלא אם כן קוראים לך "אלי כהן", אבל זו באמת לא חוכמה) ואתה לא יותר מבית גידול לתולעים. הו לא, אני לא מפחדת מהמוות, זה נראה לי נורא פרימיטיבי לפחד ממשהו שאין לך אפילו מושג מהו. הייתי רוצה למות בגבורה – "נהרגה בעודה מנסה להציל גרביל מדריסה", ולא, נניח, מוות אירוני כמו "נדרסה ע"י אמבולנס", למרות שזה תמיד יצליח להעלות חיוך באזכרות, אז למה לא בעצם. 

ולמה כל המחשבות האלה פתאם? אתמול מישהו איחל לי (בכל זאת, מתחילים שנה חדשה) למות בגיהינום ואז חשבתי לעצמי שאי אפשר למות בגיהנום כי הרי אתה ממילא מת. מה שאוטומטית מילא אותי באושר כי 2 הלוויות זה עסק ממש יקר, אז בכל זאת יהיה לי חצי מחיר.

וסתם תהייה - נכון הרבה פעמים קוברים בני זוג אחד על יד השני ? אז נגיד, מה הומואים עושים? הרי אין קבר קומתיים  .