ועצוב. אבל מן עצוב נוגע-לא נוגע. יודעת שזה אמור להרגיש ככה, מנסה לייצר עצב. יוצא קצת מלודרמטי. מנמיכה. מגיעה בסוף לרמה הרצויה. מסתכלת במשך דקה ארוכה על סיב סורר בסוודר שלך עד שעיניי נמלאות דמעות.המשימה הושלמה. אני עוד כתם בתוך כל העצב הזה.אפילו שאין בי במקום לעצב,למרות שטכנית יש. אפילו שזה עצב מייד אין צ'יינה.
מרגיש כמו כת, כולם סוגדים לגורו שמודד עצב לפי מספר הדמעות.
עצוב נוגע-לא נוגע. כמו טרום אורגזמה. אתה יודע שזה מתקרב אך זה כאין וכאפס לעומת העוצמה של הדבר עצמו. בינתיים זה רק מרחף מעלייך, כמו מחשבה בקומיקס.
כשסבתא שלי מתה, ידעתי שאני צריכה להיות עצובה.
אבל לא הייתי עצובה.וזה כל כך העציב אותי.
בסוף הצלחתי להיות עצובה, אבל לא מהסיבות הנכונות.
וזו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את אבא שלי בוכה. לאמא לא היה כל כך אכפת. כלומר, זה לא שהיא הפריחה בועות סבון אבל למרות ארשת הפנים המלנכולית משהו שלה הבחנתי שזה די עובר לידה. טוב, אני מניחה שאלה יחסי כלה-חמות רגילים למדיי.
בכל כך הרבה מצבים אני יודעת שאני אמורה להרגיש משהו, אך משום מה אני לא מצליחה באמת. כלומר, אני משכנעת את עצמי שאני מרגישה ככה. או שאני עושה לעצמי פסיכולוגיה הפוכה בתקווה שזה יעורר אצלי סוג של רגש.
משהו דפוק בי,על זה אין עוררין.
בכלל, לרוב אני עושה חלוקה נורא דיכוטומית בכל הקשור לרגשות אבל אני מניחה שזה תוצר לוואי של החינוך שקיבלתי שבנוי פחות או יותר על תזת ה"חיים הם לא שחור ולבן.פאוזה.
הם רק שחור".
אם הנסיבות היו אחרות – אני מניחה שהייתי מוצאת את עצמי מחניקה חיוך כי למרות שמעולם לא הייתי בלוויה – זו לא הייתה אחת שגרתית.צ ריך להיות לא רק חסר טאקט אלא גם אידיוט גמור כדי לענות לסלולרי ובזמן שקוברים לי את הסבתא לומר לילדה שלך שתחמם את השניצל ושלא תשכח לקחת מעיל.
ובכלל, עד שהגענו לחלקה זה הרגיש כמו טיול שנתי וכששמעתי שני רבנים צוחקים מבדיחת קרש כלשהיא חשבתי שעוד רגע הם יזרקו עליי במבה שוש וקיוויתי שזה יהיה ביחד עם השקית כדי שיהיה לי איפה להקיא. זה מזעזע בעיניי. ברור לי שעבורם זו פעולה מכנית ואגבית כמעט אבל קיוויתי שיעמידו פנים תוך כדי זה שהם קוברים אותה בנונשלנטיות. הרב קרא בצורה המונוטונית ביותר ששמעתי אי פעם וזה קצת הכאיב לראות שחייה של סבתא שלי מסתכמים לכדי הודעה לקונית שיכלה לשמש כמזכירה אלקטרונית.
הלוויה הייתה לפני כחודשיים אבל רק עכשיו אני מעבדת (וככל הנראה, מאבדת) את המחשבות.
אני לא באמת יודעת מה אפשר לעשות נגד עצירות. וזה יהיה נורא חסר טאקט מצדכם להציע לי תרופות סבתא.
זה נורא להגיד את זה אבל אני מניחה שתוך חודש-חודשיים זה יפרח מזיכרוני ואולי זו תהייה סוג של נקמה לא מודעת באלצהיימר שבעקיפין החמיר את מצבה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
השכנה ממול