קומדיה טראגית

והרי סיפור משעשע (כשהוא על חשבון מישהו אחר,כמובן):

בשיעורי מתמטיקה יושב לידי רוסי. רוסי בכל רמ"ח איבריו .רוסי עם כל האסוציאציות הנלוות. עם כל כלי השחמט ושטיחי הקיר שעולים על דעתכם. באחד השיעורים, הרוסי-בואו נקרא לו סרגיי- לימד אותי כל מיני קללות שעתידות לשמש אותי בהמשך (בתחנה המרכזית יש המון זונות ובני זונות) כגון "סוצ'קה"  ו"סוקה" (סופסוף הבנתי למה תמיד כשאומרים לרוסים חג סוכות שמח הם מחייכים באופן מוגזם). כיניתי את אחת מחברותיי לכתה (לא באמת. אני סגפנית עם נפש מיוסרת) "יא סוקה!" – ובכן, אחד המרכיבים המרכזיים בלימוד הוא היישום. בואו נגיד שלא בדיוק לחשתי את זה. מה שלא ידעתי הוא שברוסית "יא" זה אני. המורה למתמטיקה (שאני חושבת שבאמת מיותר לציין את מוצאה) הסתכלה עליי במבט שאומר "שנפתח את זה?"

ואני ... טוב, המשך עסיסי כלשהו.

אני אזכור את זה גם לשיעור פיזיקה.

מבטיחה לכתוב פוסט קצת יותר ארוך בקרוב. המילה בקרוב טומנת בחובה תקופת זמן בלתי מוגבלת כך ש...

נו, מה שאתם לא יודעים לא יכול להרוג אתכם.ואתם כן יודעים.לפחות תורישו לי משהו, חלאות.

לא אני תהיה זאת שתעצור אתכם מלהגיב לסיפור מהפוסט הקודם. אבל קחו מספר קודם ובבקשה בלי דחיפות.

-עריכה-

מישהו הגיע לבלוג תחת חיפוש הערך "הציצים של חנה לסלאו ". מטריד.

אור מנורה קלוש מאיר על חלונו. הווילון רוטט יחד עם נשימותיו  שמתואמות עם הרוח.

הוא אוחז בשמיכה כאילו כל עתידו תלוי בה.לא נשאר עוד הרבה זמן. הוא יודע.

בקרוב כל זה ייגמר. הוא עדיין לא יודע מה הוא מרגיש לגבי זה, יש לו עוד לילה שלם לחשוב על זה. לא, הוא חושב שזה בסדר גמור. לא, הרבה יותר מזה, למעשה. מלאו ורוקנו אותו מחשבות רדודות של לילה, כאלה שבאות לבד ולא צריך לקרוא להן. זה הלילה האחרון שלו והוא דיי בסדר בינתיים. הוא כבר לא יירדם הלילה, עם זה הוא עוד איכשהו הצליח להשלים.

הוא חשב מחשבות הרות גורל על צחוק הגורל. על חלומות שנובטים ועל חלומות שגומרים במאפרה, לא יותר מאפר חסר משמעות. הוא חשב על חיים שלמים ועל טעם ההחמצה ועל הקשר ביניהם. לא, יש הרבה יותר מאשר ארבעה טעמים. תמונות רצדו במוחו. כאן הוא רואה מבטים מאוכזבים, שם חריקות כיסא שאמורות להסוות את אותה אכזבה אך לא מצליחים להתגבר על קולה, אפילו שהיא כל כך שקטה. שם הוא ראה ילדה קטנה  שמתקרבת אליו, אבל היא בטח לא יודעת. אחרת אמה הייתה לופתת אותה בידה ומרחיקה אותה משם רחוק ככל שאפשר, תוך כדי זה שהיא הורגת בה את התמימות לנצח. הוא לא שיתף איש בהחלטה שלו, הוא העדיף לנקוט באפקט ההפתעה. תמיד אהב הפתעות. במיוחד את השקיות הצבעוניות האלה, אלה שחולקו בסוף ימי ההולדת, אחרי שהליצן הוריד את הפאה וחזר להיות סתם אדם רגיל. אבל מבחינתו שום דבר לא היה מפתיע כרגע. למעשה,הכול היה מתוכנן לפרטי פרטים מהרגע שנולד.

הוא המשיך לבהות, הוא היה בטוח שהוא נמצא במצב של בין שינה לערות, תלוי אי שם בריק האינסופי. אך הוא היה ער לגמרי. ככל שהוסיף לבהות בקיר החל לראות צורות נעות, נפרדות אלה מאלה ומתחברות חזרה. הוא חשב שהוא  מתחיל להשתגע, אבל זה היום האחרון שלו אז מותר לו. אימו לא תסלח לו. בזה הוא היה בטוח. אבל זה יהיה מחר, ומחר לא מעניין אותו כרגע. טכנית,מחר כבר הגיע אבל הוא תמיד היה בדעה שעד שלא צצה קרן השמש הראשונה זה עדיין נחשב לאתמול. או היום. תלוי איך מסתכלים על זה. מי החליט שבחצות מתחיל יום חדש?

אולי הוא נרדם לזמן מה, אבל שנתו הייתה רדודה. כמו רוב האנשים בעצם. איש לא ירד לסוף דעתו, הוא ניסה להסביר אבל הם קרוב לוודאי העדיפו לשים אוזניות באותו הזמן. הוא הסביר להם שמה שהוא עומד לומר לבטח חשוב יותק מהמוזיקה שהם מעדיפים לשמוע, אבל משהו בחיתוך הדיבור שלו גרם לאנשים לא להקשיב לו לאורך זמן. אפילו כשהיה מדבר לאקווריום, כי אקווריומים תמיד מקשיבים , הדגים היו שוחים באי נוחות, כמו מתביישים לומר לו שהם לא רוצים בו. כשהיה מאכיל אותם היו מעמידים פני ישנים. הם רק היו צריכים לא לזוז. לא לעצום עיניים אפילו, כי דגים הרי אף פעם לא עוצמים עיניים. עיניהם נשארות פקוחות לנצח, רואות הכול. הם לא יכולים לראות את המציאות רק כשנוח להם, כמו שאנחנו עושים. אולי זה מסביר את השתיקה הנצחית שנגזרה עליהם.יש דברים, כך אומרים,שהשתיקה יפה להם.

הוא מזמן למד שרוב האנשים חיים את כל חייהם באותה משבצת, ולא רואים שהם בעצם חלק מדף משבצות שלם. אך הוא החליט לגמור עם זה כמה שיותר מהר, הוא לא רצה להיות חלק מהדף הזה עוד. הוא למד שחופש הבחירה הוא למראית עין,כמו הדשא הכאילו-מטופח של השכנה שלו, למרות שכולם יודעים שזה דשא סינתטי. אבל הפעם, למרבה ההפתעה, הוא הרגיש שהוא באמת בוחר.

הוא ידע בחייו יותר מידי חיוכים מעושים, והדבר שהכי הפחיד אותו הם קמטים. לאדם זר זה עלול להישמע מטופש, שלא נאמר אינפנטילי, אבל זה לא שהוא פחד מהזקנה או משהו. הוא לא רצה קמטים שלוחשים זיוף, הוא רצה קמטים שמספרים סיפור ולא עוד ממלמלים שקר חטוף כדי לצאת מידי חובה.

ראשו צנח על חזו. הוא התעורר בבהלה, מזיע קלות. הוא הבטיח לעצמו שלפחות הלילה הוא יחשוב. לא היו לו התלבטויות, חלילה, אבל בכל זאת הוא חש עקצוץ בלתי רצוני בחזה, כאילו משהו בתוכו רק מחכה שימלאו אותו.  זה טבעי, הוא הרגיע את עצמו. במוקדם או במאוחר הוא ייכנס אל תוך גוף חדש שרק יחכה שיפיח בו חיים, כך שאין לו סיבה ממשית לדאגה.

 לבסוף השינה הכריעה אותו וגם הלילה האחרון שלו לא היה כפי שרצה, בערך כמו רוב חייו.

הוא התרגל לבחור בחירות קטנות, את הגדולות השאיר לגדולים ממנו. אבל הפעם הוא בחר. הוא לא שיתף איש בבחירה, ולו מהספק הקטן ביותר שעוד החלטה שלו תגמור כהד שמהדהד חלושות לנצח בפרוזדור התבוסתנות. הוא נרדם כשחיוך פרוש על פניו, דרך אלגנטית לגמור לילה שלם, חיים שלמים. חיוך מוצדק, אחרי הכול. חיוך נחוש, ולא עוד החיוך המצטדק שלא תואם כלל את המבט המזוגג בעיניו.

 וכך הגיע אל סיומו הלילה האחרון של אלון.

מחר,כשתקראו לו ברחוב, אל תתפלאו שלא יסתובב לאחור. מחר הוא כבר יהיה אלונה.

כי מישהו צריך לאזן את מה שהולך שם -

הסיפור משתתף בתחרות "סיפורים עם סוף מפתיע"

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=603660&blogcode=10264285

אגב, הבנתי שהזוכים בתחרת מפורסמים ב"מעריב לנוער". וזוכים ב100 ספרים! למקרה שאזכה - אני עדיין לא בטוחה אם אני רוצה לפרסם את מספר הבלוג בעיתון, אני בטוחה שהבלוג שלי לא רוצה להפוך לאתר עלייה לרגל של פקאצות טיפוסיות (ולא הייתה כאן רמיזה כזו או אחרת לגבי קהל היעד של "מעריב לנוער" . בכל זאת אני צריכה ממנו 100 ספרים והכול).

השכנה ממול,

שלא מבינה למה היא עדיין לא קיבלה את החולצה(תהילת העולם שלכם בהמתנה בינתיים, אם שאלתם).

עריכה: איכשהו,מצאתי את עצמי כותבת - אמנם טיוטה -סיפור נוסף שאותי לפחות הצליח להפתיע (אכן,אובייקטיביות במיטבה) ועכשו אני בדילמה (ושלא תעזו לומר לי משהו בסגנון "צרות של עשירים" כי: א.בהקשר שלי זה יהיה ממש אירוני ב. זה סתם מעצבן).

ואין צורך לציין, הסיפור מאולץ עד פלצות, תפור בתפרים גסים וחובבני עד כאב. הוא הרמה להנחתה, כל השורות הן הכנה לפאנץ' ליין וטוב, הדבר היחיד שעניין אותי כשכתבתי אותו היה להגיע לשורה האחרונה.