קומדיה טראגית

ונפתח בגילוי נאות: לא קורה שום דבר מעניין בחיים היהודיים שלי (באופן נורא סימבולי כתוב לי מספר על היד כעת), או לפחות כזה שמצריך עדכון. אני יכולה להגיד בפה מלא (מטאפורית לחלוטין, זה חייב להיות אמין) שהחופש התברר כמאוד פרודוקטיבי מבחינתי. אני רובצת בתנוחות חדשות ובוהה בנקודות שעוד לא יצא לי לבהות בהן עד היום וחושבת מחשבות קיומיות כדוגמת "מתי אבי ביטר יגיד קאט?" "האם יהיה נכון יותר לשווק את הסרט לקהל החירשים שהם גם עיוורים?"

מרנין.

לפני כשבוע אמא שלי הסתכלה עליי בחיוך של נאצי בדימוס שמאחל יום שואה שמח והודיעה: "אנחנו נוסעים לחו"ל!"

לאחר שהובהלתי לבית החולים הקרוב (שם אמרו לי כי אני לוקה בתיסמונת הישראלוציטיס המכוערוציטיס ושזה יעבור רק אחרי ביקור במכון קוסמטי) אמא הוסיפה: "חחחחחחחחחח, התכוונתי רק אליי ולאבא! לפעמים את הורגת אותי עם הנאיביות שלך!"

"אני באמת אהרוג אותה בסוף..." סיננתי אך זה בכל זאת הגיע לאוזנייה.

"סליחה?" כאן ה'בדימוס' הופך למיותר.

"צודקת. זה יהיה בכוונת תחילה."

התנחמתי בעובדה שיש לי בית ריק. כלומר, תמיד. בסדר, אז חוסכים אצלנו ברהיטים. לא רואה שום בעיה בלהכין שיעורים על המיטה (ושיקום השנון להחריד שישאל:" מממ...על איזה שיעורים בדיוק את מדברת?"). ההבדל הוא שעכשו הבית ריק מאנרגיות שליליות. הדי הצרחות עדיין מהדהדים, אם תהיתם. אך מרפי ממשיך להוציא עליי את תסכולי תסביך הזין הקטן שלו והחליט שזה יהיה ממש גזעי וחבר'מני ועוד מיני מילים שאומרים אנשים עם בעיות ברקטום, אם חבר של אחותי יקבל גימל למשך כל השבוע. עכשו, איך אני אמורה לסבול במשך שבוע שלם אדם שצלצול הפלאפון שלו הוא מבית היוצר של פיפטי סנט ובני דודיו למרות שבמקרה הספציפי הזה ההורים הם אלה שבני דודים. טוב, מה לא עושים כדי לחסוך על מנות בחתונה. לשאלתכם, לאחותי אין תיק פלילי על פדופיליה, הוא בן 20. אם זה לא מספיק, הם רבו כי היא כתבה בהודעה הכללית במסנג'ר שהיא אוהבת אותו רק בלי ה... שנייה, אני הולכת לחפש מטלית כדי לנקות את הקיא מהמקלדת, 'יפה שלי'. הקטע הוא שסטטיסטית בגלל שאני רוב הזמן בבית אני צריכה לפגוש אותו ולפעמים להישאר איתו לבד ואסור לי להיות מצחיקה לידו (דבר מאוד קשה כשלעצמו בהתחשב בהומור ה...משובח שלו) כי אחותי... טוב, בואו נגיד שאני אוכל לחסוך בצלליות אדומות בתקופה הקרובה.

לומדת איתי משהי שאני בקשר איתה לצרכי אינטרסים בלבד (בניגוד לקשרים אחרים בהם אינטרסים הם חלק עיקרי אך לא היחידי). היא גרה קרוב אליי ואני מנצלת אותה לצרכי הגעה ממקום למקום. חזרה זה מעט בעייתי כי תמיד אני לוקחת בחשבון את האפשרות שאמות מרצון\ שכנועים נמרצים מצד אימי.

 היא לא מבינה ציניות שקופה וניואנסים דקים כמו חנה לסלאו בתקופת החגים והיא אף פעם לא מזמינה אותי להלוויות של התאים במוח שלה.

לפני החופשה הייתה לנו איזושהי הרצאה מטעם ביה"ס וחזרנו בצוותא.השעה הייתה מאוחרת ובחוץ היה חשוך.

היא: "בואי נעבור צד."

אני: "בסדר, אבל אני בטוחה שבמצעד הגאווה יהיו הרבה אופציות אז אנחנו לא חייבות להינעל אחת על השנייה."

היא: "תקשיבי, את ממש לא מצחיקה. את סתם יוצאת תקועה".

אני: "משום מה. בנות אף פעם לא יכולות להיות אקטיביות."

היא: "בסדר, בסדר. בואי נעבור למדרכה השנייה כבר!"

אני: "זה נורא משנה באיזה צד יאנסו אותך...

יש לך מזל שאת לא חייה באנטרקטיקה, שם חצי שנה היית פטורה מאונס."

עריכה:

עכשו אוכל לספר לנכדים הפיקטיביים שלי שמישהו הגיע לבלוג שלי לאחר שגיגל 'הסיפור של אבי ביטר'.

אני חושבת שקצת קשה להעביר לכתב את המהות שלו. מהסיבה הפשוטה שמילים הן לא החלק המרכזי בה, כמובן.

אז היום הגיע היום האהוב עליי. אחרי ההלוויה שלי, כמובן. מריבות, חיוכים מזויפים ושאר ירקות שכנראה נגנבו מפתחון לב, כי זה הרבה יותר מסעיר לגנוב משהו שהוא חינם.

הכרוניקה, כאמור, ידועה לכולם: מגיעים באמתלה של "בואו נקרא בספר ממש מפגר" אך בפועל זה מסתכם לכדי "ממילא יש מספיק ספרים של רם אורן בספרייה" ונגמר בדרך כלל ב"נכון, הספר בהחלט מפגר אבל ראיתם את האוכל? אולי בכל זאת נקרא?".

קריאת ההגדה במשפחתי התימהונית זה בערך כמו קריאת שמות בבית ספר ממוצע כשהמפקח בא (מדלגים על שמות אקראיים. סתם, אני צוחקת, רק על המזרחיים), למרות שבמקרה הספציפי הזה היה חכם יותר לדלג על האוכל.

איך שלא יהיה, דבר לא יהיה שלם ללא הדיאלוג הנ"ל:

אני: "אז סבא, איפה האפיקומן?"

סבא:" במקום הקבוע."

אני: "להחליף לך חיתול על הדרך?

ו...הדבר הזה שעל המצה זה שוקולד, נכון?"

סבתא: "את חושבת שאני לא יודעת שכל השנים האלו השאלה הראשונה שקפצה לך לראש הייתה 'איפה המתנה שלי?' "

אני: "הי, אל תהיי כזאת. זה היה 'איפה המתנות שלי'."

כמובן שתמיד,וזה באופן גורף, יהיה את הדוד השנון להחריד (וכרס זה בילט אין!) שמוכן לרדת לעם ולחלוק איתו את שנינותו.

שכנה: "ויאמר בן זומא..."

דוד: "בן זומא? איך את מדברת!" כאן התברר לי שהכרס היא למעשה התפתחות אבולוציונית. הומור משובח כמו זה מצריך אחיזה בעצם כלשהו. אם העצמות לא היו מכוסות בכל כך הרבה שכבות שומן אולי הוא היה יכול לאחוז בעצמות של ממש.

שכנה: "אה, אז הוא מעדיף שנקרא לו בלשון נקבה? צודק, מי אני שאפגע לו בזהות המינית."

 אותו דוד עדיין לא מבין מדוע מדי שנה אני מניחה מצה על סנטרו ונוגסת בה מפעם לפעם.

דוד: "משחק חדש? חיחיחיחי"

שכנה: "זו לא אני שכתבה לאכול מצה על שומה!"

ואז הם מתחילים לשיר, מה שגורם לי לחשוב שפסח זו בעצם קונספירציה של המרכז לחירש.

"והיא שעמדה, והיא שעמדה... לאבותינו ולנו..."

אבל רגע, עצרו את הכול – ויאגרה זו לא המצאה חדשה יחסית? וחוץ מזה, זה טרנד חדש לדבר אליו בלשון נקבה? הכל מתחיל להתחבר.