Can we pretend that airplanes in the night skues are shooting stars? of course we can

13.10.10

אוושויץ (1 ו-2)

הרגשתי מפוחדת.

הרגשתי כאילו כל רגע יד נשלפת מהאדמה לתפוס לי את הרגל ולגרור אותי איתה למטה. וככל שהיום המשיך התחושה רק התגברה- כשהגענו למפגש הסיכום בחדר של נופר יכולתי ממש לדמיין את היד נשלפת ממתחת למיטה. ואני לא רוצה למות. ויותר מהרצון שלי לא למות, אני לא רוצה לראות. לא רוצה לראות מה שהם חוו. לא רוצה שירצחו לי ספק אנשים ספק גוויות חסרות צורה מול העיניים. המוות עדיף על זה. אבל גם זו לא ממש האופציה המועדפת. למעשה, האופציה המועדפת היא ציון. ציון שלי, ארץ ישראל, על כל מוזרויותיה ופחדיה, היא מרגיעה ומרגישה כמו בית מגן, כמו אמא שומרת. אבל בשואה אין הרבה אמהות שבאמת מגנות, באמת שומרות, מעבר לללוות את הילד לתא הגזים- ולפעמים, אבל רק לפעמים, גם זה לא.

באוושויץ, כמו ברוב המסע לפולין, עולות התהיות האיומות של "למה אני לא מתחבר לזה?", שגורר את "מה לא בסדר איתי?". באיזשהו שלב ממש ניסיתי בכוח להתמקד ולהצביע על מקומות שבהם הרגשתי טיפת התרגשות מינימלית, כל דבר, רק כדי להתחבר. וזה מדאיג, וזה איום. כשאנשים אומרים משפטים כמו "שמעתי שבמגורים אפשר ממש להריח את המוות" או "בתאי הגזים את תרגישי מחנק, על בטוח", אני מרגישה קצת כמו נטע זר. מנסה פסיכולוגית בכל הכוח לאתר מקור של התחברות רגשית ואין. פשוט אין דרך להתחבר בכוח.

בחדר באושוויץ 1 בו היו מונחות מאות ואלפים של מזוודות ריקות עם שמות (dohan אני זוכרת...) ניסיתי ממש לאלץ את עצמי לחשוב שכל שם היה איש. כל שם היה גורם במשפחה. כל שם היה אולי בחורה שרצתה לצאת באותו ערב לדייט עם שם אחר, ואולי היה השם הזה איש משפחה שחגג את יום הנישואין ה20 שלו ממש לא מזמן. וכלום לא הועיל. כמעט. ואז טל קראה לי לפינת זכוכית צדדית, מהסוג שבד"כ יש בהן מסמכים, שסביר להניח שבסדר עם כל כך הרבה מזוודות לא הייתי אפילו ניגשת אליה- כי לא הייתה לי שום סיבה לכך. אבל ניגשתי, כי אמרו לי "בואי תראי". ושם היו הדברים. אני לא זוכרת, האמת, מה היה שם חוץ מההיא ששיתקה את המבט שלי. ואני לא יכולה לתאר אפילו אותה הרבה יותר מדי, כי המבט שהעפתי בה היה עד כדי כך חטוף.

בובה. רגליים, שמלה קטנה, זוג ידיים ותלתלי זהב. אבל ראש אין לה. אין לה ראש ואין לה בעלים. ושם נשברתי.

כמתברר, אדם לא צריך לחפש בכוח את הזוועות שבשואה די למצוא משהו להתחבר אליו. הוא פשוט צריך להיות, להסתכל, לפקוח עיניים, וזה כבר יבוא. לא חובתתו של אדם להרגיש יקבון על דשא אושוויץ או מחנק בתאי הגזים. לא חובה להצטמרר בערימות השיער, מותר להיות גם אחוזי בחילה. זה לא מעיד על שום דבר. הקליטה באה עם עצמה במוקדם או במאוחר. ...

אבל מה שכן, כיף לי עם טל והדר. היה מצחיק נורא כשהתקשר אלינו בנות אקראיות מהשכבה להזמין אותנו למסיבות פיג'מות (עאלק) ואנחנו ניסחנו לנו תגובות אדירות. דנו על פולנים חתיכים עם קולות גרועים, וכמובן- ננעלנו מחוץ לחדר. פקיד הקבלה, פולני צעיר, כבר היה כל כך מורגל לסיטואציה שזה היה משעשע.

הדר: hello, we-

פקיד: locked out of your room.

הדר: right.

פקיד: what a surprise.

גם בנסיעה חזרה מאושוויץ היה מצחיק בטירוף. שעה וחצי עברה- ובחיי שהרגשתי, חשבתי, הייתי בטוחה שזו הייתה חצי שעה הכי הרבה. רגב, בדיחות שואה. הכל ממשיך להיות מוקף בדיחות שואה. בכל מקום, בכל דבר.

-"הנהג שלנו חברמ'ן! הוא יקח אותנו-"

"אל תגידו את זה!! לאן הוא יקח אותנו?!"

-"לאושויץ."

או למשל:

"כן טל! גם אם אדוה תרדם, את יכולה לישון איתנו! יש המון מקום במיטות האלו!"

"כן! וגם אם הן היו קטנות יותר, הרי יותר משמונה יהודים יכולים להכנס במיטה אחת!"

וההתכתבות הזאת בין טל ואמא שלה בSMS:

"מה קורה? איך את?"

"הכל בסדר אמא, אנחנו בדרך לאושוויץ".

קברי יהודים בלובלין+ מחנה ההשמדה מיידאנק. קבלת שבת.

ערב שישי

כששרה'לה עלתה השמיימה, היא הגיעה עטורה בחיוך מרוצה מאין כמוהו, מלאת גאווה. היא צעדה אל משכנות המלאכים השאננים שם למעלה על ענן לבנבן בחיוך אוטה ניצחון ואמרה- "את טבעת הנישואין שלי הם בחיים לא ימצאו!".

המלאכים, שמתפקידם היה לוודא שנשמות האדם פורחות מגופן תקינות ללא משעי ותואמות את הקריטריונים של האל לגן העדן, התחילו להסתובב סביבה לבצע את הבדיקות המתאימות. הם ביצעו את עבודתם תמיד נאמנה.

זו הייתה תקופה קשה תחת כנפי השכינה. התווספו מאות אלפי נשמות בלתי קרואות מדי יום ביומו ברחבי אירופה כולה, ומלאכים רבים מצאו את עצמם עומדים בפני סיטואציה מתסכלת של הרבה יותר מדי מתאכסנים בלתי קראיים אל שערי השמיים, שהם, לטענת הנשמות, כמעט מבלי מבחין, תוך עשר דקות הכי הרבה, פרחה נשמתם בהפתעה והתעופפה דרך הארובה. הארובה כה ארוכה הייתה, שמשם הדרך לשמים הייתה קצרה. הרבה תלאות עברו הנשמות בתלאי הצהוב על כדור הארץ, אך הדרך לשמים לא הייתה כזו דווקא. היא עברה עליהם במהירות בלתי צפויה. לרוב נתקבלה בפתאומיות שגרמה להם לצווח.

אך בניגוד לנשמות רבות שעלו מעלה אחרי סיוטי זוועה של צרחות, פחד איום, מאבק השרדות עד כדורית החמצן האחרונה, חושך מוחלט, בדידות וקרע איום בצפייה שך מות אהוביהם לפני מותם שלהם,שרה'לה זאתי דווקא עלתה ונראתה מאוד מרוצה מעצמה. אחרי כל מה שלקחו ממנה הנאצים, היא ידעה שיש דבר שאיתה ישאר עד הקבר ושאין לוקחים אותו ממנה. ועכשיו זה כבר אבוד להם.

במשכנות השמים שם למעלה, תוך ביצוע הסידורים המתאימים שבכניסה למנוחת העולם, היו יכולות הנשמות להעיף מבט אחד אחרון על גופן שלמטה בפעם האחרונה. שרה'לה גם היא, שכמו כל אדם אחר ניחנה בסקרנות רבה, שלחה מבט אחד קצר לראות איך גופה נשרף- אך לא זה מה שראתה. לא כך היה הדבר.

רגליים קפואות וצרות היקפים, ראשית. עורן לבן, מתקלף ודוחה. שנית ידיים קפוצות אגרופים. למעלה נח פלג גוף עליון שטוח ומצומק, מושחר, מזיע, דוחה. לפג גוף תחתון פצוע, מעוות כולו.

כל אחד מהם היה כעת יחידה נפרדת על שולחן ניתוחים בבסיס הגרמני, כל כולו פתוח היה לראווה לעיני כל ד"ר מוסמך בחדר; ידיים מפשפשות בכל איבר בגופה המת של שרה'לה, והד"ר המוסמכים, כדרכם של ד"ר מוסמכים, עשו עבודתם נאמנה, ואף פרט לא חמק מעיניהם. גם הטבעת שהתחבאה בקיבתה של שרה'לה לא הצליחה לחמוק מגזר דינה האכזרי- הפיכה מפריט קרוב ללב אדם חי, אל עוד חלק מנוצל מתוך גופת מת מבין מיליון- פריט אחד יותר ברשימת המכולת הנאצית שאין לה סוף.

דמעות של זעם קוו בעיניה של שרה'לה והחלו רותחות על לחייה החיוורות מהמוות, שעוד היה טרי. היא לא כבשה את פניה בידיה ולא השתופפה. רק עמדה שם בשערי שמים תחת כנפי השכינה, קפוצת אגרופים, עטורת מלאכים, כולה רועדת מזעם.

צרחה שרה'לה והתחילה לקלל לגדף. "הבני זונות! הבני זונות!!...". נפלה על ברכיה ובכתה, קורעת שובלי עננים וזורקת לכל עבר, מנסה להרוס ולהרוס ואולי לשנות בכך את מה שמתרחש תחתיה. צווחות איומולת של זעם נשמעו תחת כנפי השינה בשערי שמים. התכופף אליה גבריאל ושם ידו על כפתה הרוטטת. "בואי" אמר לה, "גן עדן מחכה לך". אבל גם בגן עדן לא נזכחו הזכרונות, כמו גם זכרונותיהם של שישה מיליון אחרים לפניה, כשהבינו שאפילו גופתם לא נשארה להם לזכר, ושכל זכרון מתוק שלהם הפך לעוד מספר פריט ברשימה של רווחים והפסדים. צווחות כאלו מהדהדות הרבה זמן תחת כנפי השכינה. זכרונות לא נשכחים.

16.10.10

גטו ורשה

גם היום היה ממש כיף. מתסכל באיזשהו מקום, האמת, במקום שבו כל כך הרבה אנשים מתו מתחת לרגלים שלי, והפעם גם פה ושם היו שרידים שבאמת נראו והרגישו כאילו מתו בין קירותיהם, אבל הצבעוניות, החיים, מפריעים לי להרגיש את תחושת המוות של העבר- תחושה שממענת להגיע. אבל היה לי כיף, ואולי זה לא הכי רע. למה להכריח להרגיש, למה להתאמץ ולאלץ את עצמי לבכות? אין שום סיבה שהיא.

אחרי טיולים ברחבי ורשה (שהיא עיר חיה, אלוהים, היא חיה), הגעתי לתובנה שהעיר, שחשבתי שהיא מתה כבר 60 שנה, שהיא עיר שרק זיכרון מוות נשאר בה, מתקיימת חיה לגמרי. היא ערה ורועשת ואני נהניתי לשהות בה. העיר הזו יצאה מהמוות והמשיכה הלאה- בניגוד אלינו, למשל, שבטוחים שורשה היא הריסות שנשארו זהות מלפני שישים שנה, כשהכל היה דם וטבח. שהעיר ורשה היא בית קברות ושפולין כולה היא אנדרטת זיכרון אחת גדולה.

...

17.10.10

העיירה טיקוצ'ין, יער לופוחובה, ידוובנה, ביתה של הלנה- חסידת אומות עולם.

יער לופוחובה. לא בכיתי. הרגשתי מחנק ברור בגרון כשראיתי את הדמעות כלואות בשיער של הדר. ידעתי כמה קשה היה לה עד עכשיו להתחבר לדברים שראינו. מתסכל לא לבכות במסע הזה. לפעמים אני מרגישה שבזה שבכיתי באושוויץ יצאתי ידי חובתי. הדבר הזה איום ונורא, אך איך נפסיק אותו? למה יש דרישה פנימית למן הבנה כזאת מוחלטת, כאילו פתאום יאיר אותי האל, בגלל מראה מקום אחד?  אפשר בכלל להבין את מה שקרה כאן בפולין? לא נראה לי, למען האמת. גם האל בוודאי לא מבין בעצמו. ואנחנו, העיקר, מצפים להבנה! הארה!!  איזו הארה כבר אפשר להפיק ממראה כר דשא פרוע עטור נרות נשמה של שופרסל, מתקרת בנין ישנה צבועה בכתמי גז כחולים...בחילה, תהייה, שאלות. בעיקר הרבה שאלות...כל יום מעורר שאלות ועוד שאלות. ואי אפשר להשתחרר מהן- רק לעבור הלאה ולהשאיר אותן קבורות בלב. לצחוקים באוטובוס ולבדיחות השואה. ובדיוק אתמול חשבתי לעצמי שגילו כבר הכל. כל בור נחשף, כל מחנה מוכר ברשימותף כל תמונה שצולמה וכל עדות שנכתבה כבר בידי יד ושם. כל הפרטים הטכניים כבר שם- או שאולי לא...אבל תשובות אין, וכנראה גם לא יהיו.

מהשולחן בבית, אחרי מקלחת, טיסה ארוכה ומשונה ושינוי מזג אויר קיצוני, הכל נראה כאילו לא קרה. כדרכם של "ימים כפולים". אני שומעת בראש קולות של שגרת פולין, את השיר של חוה אלברשטיין (בלופים), את קולה של ורה מזרז, את הקב"ט יוצא לבדוק את השטח, איסור על יצירה מהאוטובוס לבושים בסווטשרטי פולין (מטעמי בטחון), שאלת ה"יהיה יותר קר ממיידאנק?", וכמובן דרישת הקהל מרותם המדריך- "אתה חייב לי חמישים רובל!". שלא לדבר על התובנות, שהן שם כבר לא כל כך נבצרות ממני כמו שהרגשתי לפני כמה ימים בלופוחובה, ועל התהיות, שהשתלבו בסבך המוח שלי מאוד בטבעיות- שאלת האמונה באדם ובכוחו לשנות, אם לטוב ואם לרע, ואיך אפשר...ועוד הרבה, כל כך הרבה. הכל נטמא בפנים, נספג בחללים המבולבלים, שוקע מטה באיטיות ומניח לו להגיע להשלמה במקומו הנכון בראש שלי.

...