זה היה רצף ימי חמישי מאוד משמעותיים.
מיום הולדת 18
לרסיטל סיום שלי
ומשם לשמיניאדה...
ועכשיו החיים שלי ריקים וחסרי תוכן XD
אבל לא חסרי משמעות! לא!
אני נהנית מכל רגע כבר עכשיו
(תחרות רובינשטיין זה כזה שוס 3> ויש אירוויזיון וזה עושה לי טוב על הלב)
ויש לי חברות נהדרות וחברים נהדרים.
את איתן פגשתי בכיתה י' וסיפור הפגישה שלנו נחשב לסיפור הפגישה הראשונה הכי מוצלח בחבורה שלנו.
זה היה ביום ההוא בשנת 2009(?) שעשו את ניסוי מאיץ החלקיקים, ופתאום התחילו להפיץ שמועות הזויות כאלו שהניסוי יגרום להווצרות חור שחור שיבלע את כדור הארץ, ובקיצור, שזה הסוף שלנו. סוף העולם. אז...טוב, היה מובן מאליו שסוף העולם זה לא, אבל כל סיבה להיסטריה תמיד מתקבלת בבררכה, וכך נוצר לו יום "סוף העולם" ההוא. אני, כדרכי, עקבתי אחרי מאשה לכיתה י'5 שממול במסדרון, שם הייתה מגה-אנדרלמוסיה. כיסאות הפוכים! ילדים צורחים ורצים מקצה לקצה! הלכתי לאיבוד בתוך חדר של מטר על מטר. ואז נתקלתי בבנאדם רנדומלי, שאמר לי בטון היסטרי
"היה נעים להכיר אותך!!! ;___; "
"...אבל אנחנו לא מכירים! ;___;"
~הבנה~
"אה, היי. אני איתן"
"אני תום" ~נפנוף~
~חיבוק~
"אעאעאעאעא היה נעים להכיר אותך!$#" ~צרחה משותפת ובכי מפוברק~
אז אני ואיתן תמיד אמרנו שנפגשנו בסוף העולם, וזה היה מגניב.
עכשיו, הנושא של השמיניאדה שלנו היה 'סוף העולם'. בסוף היום, כשכולם התחילו להתפנות מהבריכה, באתי אל איתן בעצבות כזאת של הבנה שככל הנראה אני לא ממש אראה אותו יותר, ופתאום זה היה סגירת מעגל עצובה נורא. נפגשנו בסוף העולם ונפרדנו בסוף העולם. אכן סוף העולם.
אז ישבנו ודיברנו. הוא שם את הראש שלו על הברכיים שלי, ופשוט דיברנו שיחה רצינית שלא יצא לנו לנהל בשלוש שאנחנו מכירים. הזוי, שלוש שנים עברו מאז. דיברנו על הפחד שלנו מהפרידה מהאנשים האלו שתמיד היה נורא נחמד איתם אבל לא היו ממש חברים שלנו, שברור לחלוטין שאתמול בבריכה הייתה הפעם האחרונה שנראה אותם אי פעם כנראה. על הפרידה מהשגרה של בית ספר...אנחנו לא מכירים שום שגרה אחרת! איך אפשר להתמודד עם שינוי שגרה כזה קיצוני פתאום? מה זה צבא בכלל?
אבל אני מאמינה שנשמור על קשר. בכוח. יהיה טוב בסוף (:
ומחר הולכים לים!! אם יהיה גשם ואם לא!
אמנותי ביותר. הקרדיט הולך ליובל~!
כינוי:
tomcha~
בבלוג זה
בכל הבלוגים
