בכל ערב פסח, דוד משה, שהוא בכלל דוד של אבא ולא דוד שלי, היה יושב בראש השולחן, כשכל הילדים לידו. אני, אחי הגדול, מיה ונועה הקטנה הבנות דודות. בסבב, מהצד השני של השולחן שבו ישב סבא, היינו מתחילים לקרוא את ההגדה. כל אחד היה אחראי על פסקה. בימים ההם, נתנו לנועה שורה אחת, וגם השורה האחת הזאת לקחה שעה, כי נועה בקושי למדה לקרוא. זה היה מצחיק, כי אני לא בטוחה שבכלל היו לה יותר מדי שיניים. בגלל שהמשפחה אף פעם לא טרחה לקנות הגדות של פסח ותמיד קיבלו שתיים חינם מהעבודה של סבא ושלוש חינם עם האריזה של המצות ואחת חינם עם הגליל נייר טואלט, לכל אחד במשפחה הייתה הגדה שונה, ואת כל ליל הסדר היינו מבלים בניסיון נואש לעקוב- כי כל הגדה בנויה ממש אחרת!- ובצעקות מקצה אחד של השולחן לקצה השני- "איפה אתה?!"
"אחרי הכרפס!"
הצד שלנו של השולחן היה מוותר על הגפילטע פיש ובכללי מתלונן חצי סדר שהוא רעב ושכל החצי הראשון אוכלים רק דברים מגעילים- חסה? דג? מצה עם הדבר החריף הזה? מי אוכל את זה בכלל! חבורה של ילדים ממורמרים היינו. עד שהביצה הקשה עם מי המלח הייתה מגיעה היינו גוועים ברעב. זה היה נראה כמו נצח.
היום אנחנו כבר אוכלים גפילטע פיש. רובנו.
אחרי האוכל היינו כל הילדים, אני ואחי והבנות דודות, הולכים לכסא השחור המסתובב שבבית של סבא וסבתא. היינו מזיזים אותו ככה שמאחוריו תהיה הספה האדומה, ואחי היה יושב על הכורסא, וכולנו, הקטנות, מאחוריה, בועטות בו עם הרגליים. הוא היה משחק עם הידית בעוד הקול שלו רועד מהבעיטות שלנו ומקריין "החללית ממריאה בעוד עשר! תשע! שמונה!-"
והיינו משחקים ככה בתורות, כל אחד בתורו היה ממריא לחלל, פוגש חייזרים. עם התקדמות הטכנולוגיה (וכניסת הפסנתר החשמלי לבית) התווספו לידית כפתורים בכל מיני צבעים והחללית השתכללה.
כשהשעה הייתה מתקרבת לחצות ואנחנו היינו מפותמים וגם עייפים, דוד קובי, שהוא בכלל לא דוד של אף אחד מאיתנו כי הוא בן דוד של אבא במובן זה או אחר (עד היום לא ברור לי ממש הקרבה המשפחתית), היה מספר לנועה שעוד חמש דקות האוטו שלהם הופך לכרכרה ואז לדלעת, והתווכחנו איתו, כי זה לא יכול להיות, אבל הוא היה עומד על שלו.
בואו ונשאיר את זכרונות הילדות היפים כמו שהם
חג שמח! 3>
כינוי:
tomcha~
בבלוג זה
בכל הבלוגים
