פעם היו לי חיים.
זה התבטא בדברים הכי קטנים, נניח, פעם הבלוג הזה היה מתמקד בתיעוד חיי היום יום לעומת היום, כששלוחת האינטרנט המסכנה הזו עוסקת בעיקר בזכרונות נוסטלגיים וגעגועים לעבר. פעם הייתי קמה בכל בוקר לבצפר, לומדת דברים, משתעשעת עם חברים, שרה במקהלה, לוקחת שיעורי פסנתר ופיתוח קול ועוד מקהלה ואולי אירובי מדי פעם, מנסה לצבור כמה שעות שינה בין לבין, אפילו היו תקופות של ממש עומס! שלא לדבר על זה שהייתי כותבת. אוהוו, הייתי כותבת הרבה. בתקופה ההיא שחשבתי שאולי העתיד שלי הוא דווקא בעיתונות.
זה מצחיק, כי אומרים שהחיים נעשים קשים ועמוסים ורציניים ככל שמתבגרים, אבל מנקודת המבט שלי, אני רואה את עצמי יושבת כל יום על הספה ורואה פרק אחרי פרק של ugly betty! ובמקביל לשירות הצבאי, המעגל החברתי שלי גדל, אני רשומה ללימודים אקדמיים למען השם! איך זה שאני מגיעה הביתה מהצבא וברגע שנגמרים לי הפרקים (סיימתי את העונה האחרונה, החיים שלי בזבל), אני רק מוצאת את עצמי בVOD, מחפשת בהיסטריה גדולה את ההתמכרות הבאה? איפה התום העמוסה והמגניבה שהייתי? איפה תום שהחיים שלה לא סבבו סביב חיים בדיוניים של אנשים מכוערים ממנה? (על אף שבטי לא מכוערת בכלל בעיני ולמעשה, באופן מחריד למדי, מאוד מזכירה לי במראה את עצמי. יופי. עכשיו התחלתי לזהות את עצמי עם מישהי שיש עליה סדרת טלויזיה בה התיאור הקבוע שלה הוא "מכוערת")
יכול להיות שזה גם בגלל שאני חולה ושאני בגימלים כבר שבוע. זה מרגיש כאילו אין לאן להתקדם מכאן. כמה אפשר לקרוא? לנגן? לראות עוד ועוד ugly betty? החיים ממשיכים ואני נעה בין המיטה לספה בסלון. ואני עוד חשבתי את עצמי למורכבת בעלת מעגל חברתי רחב והרבה תחומי עניין.
הבעיה הגדולה היא שאני לא יודעת להשתעמם בכבוד. אצלי אין דבר כזה "מנוחה"- היא משעממת אותי. אני בחורה של עשייה. הרבה עשייה. בקטע מוגזם. אם לא עשיתי V על שלוש משימות מוגדרות כנראה שלא הגשמתי את הקיום שלי לאותו יום והתאריך שסומן בX בלוח השנה שלי בוזבז באכזריות. בעקרון, לא אמורים להיות דברים כאלה, "ימים מבוזבזים", ולשבת לנוח אמור להיות המתנה הגדולה של כל אדם. אבל אני פשוט, לא, מסוגלת!
נראה לי שנתקלנו בבעיה חדשה. חייבים למצוא לי בידור חדש