|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
אהובי היקר,
אני מקווה שהמכתב הזה לא יצא קיטשי ודביק מדי, כי האמת היא שלמרות שבערך כל מה שכתבתי לך
אי פעם כן יצא קיטשי ודביק מדי, הפעם אני באמת אשתדל שזה לא יהיה (למרות שזה בטח מה שזה
יהיה, בסוף). אני חייבת להודות שלעיתים אני עדיין מתקשה לעכל אותך, אפילו אחרי כל כך הרבה זמן ביחד.
אתה מן אהבה גדולה ובלתי אפשרית כזו, לא אחת שחשבתי שתבוא לי בזמן הקרוב לפחות. לפעמים
אתה עושה דברים קטנים כאלה, כמו לחבק אותי באמצע הרחוב או לנשק לי את הצוואר, ואני לא מבינה
איך אתה בכלל יכול להיות מושלם יותר, דווקא בגלל כל הדברים הקטנים האלה. לשבת איתך במסעדה
או סתם על המיטה שלך ולדבר פשוט מרגיש מעולה, הכימיה המטורפת הזו שהייתה בינינו מההתחלה.
אמרת לי פעם, ממש בהתחלה, שמאז שאנחנו 'יוצאים קבוע' אנחנו כבר פחות מפלרטטים ויש בינינו
פחות משחקים. וכן, אתה בטח צודק, אבל זה מסיבה פשוטה אחת, ולא, היא לא קשורה ל'שיעמום' או
ל'נמאס'. אני מעדיפה להשאיר את עניין הפלירטוטים והמשחקים לחיים אחרים שלי, לפנייך. וההפרדה
הזו ברורה כל כך, כי מאז שנכנסת אל חיי אני לא רוצה לשחק יותר. פתאום השחקנים כבר לא מעניינים
אותי ולפלרטט ולהרגיש רצויה ונאהבת כבר לא מלהיב אותי כמו פעם. לפתע האנשים שעושים את הדברים
האלה נתפסים בעיניי כקטנים כל כך, רודפים אחריי ריגוש רגעי והרגשת "on top of ther world" שנמשכת
כמה דקות ואז נעלמת כלא הייתה. ואתה, אתה מספק את הדבר האמיתי. הריגוש הזה שמתעורר בכל
פעם שאני מתקשרת ומחכה שתענה, או כמה דקות לפני שאנחנו נפגשים כשאני עדיין באוטובוס.
כשאנחנו ביחד אופפת אותי הרגשת "on top of the world" באופן תמידי, ואני לא מדברת רק על
"ביחד" פיזית, אלא אפילו לדעת שאנחנו ביחד, שיש לי את המזל לחלוק את הזמן הפנוי שלי עם אדם
כמוך ושאנחנו באמת מעריכים אחד את השניה. ועכשיו, כשאני כבר עם רגל אחת בתוך הצבא ואתה
עם רגל וחצי בתוך גיל 19, חשוב לי להדגיש כמה דברים- אני מבטיחה:
לא לשכוח אותך.
לא להזניח אותך.
לא להפסיק לחשוב עליך.
לא לבגוד בך.
לא לזלזל בך.
לבטוח בך.
לשמור עליך.
לשמור על קשר כמה שיותר.
להתחשב בך.
להאמין בך.
לתמוך בך.
לאהוב אותך הכי בעולם.
ואין, אין עלינו.
שלך לתמיד,
פרקלס.
| |
שרונה היקרה,
ביום
ראשון שעבר התקשרת אליי פעמיים. הפתעת אותי, נמנמתי לי במיטה, פתאום טלפון וזו את.
איזה כיף לשמוע את הקול שלך. הצחוק המתגלגל שלך עושה אותי כל כך מאושר. ואפילו
שנאלצת לסיים מיד, אפילו שפעמיים דיברנו רק דקה, אולי אפילו פחות – היה לי כיף
לדעת שאת חושבת עליי, מתגעגעת ומתעניינת בי. בפעם
האחרונה שנפגשנו סיפרת לי על טיסה לצד השני של העולם. רמזת לי למעשה שלא תתקשרי
אליי, שאת חושבת על לנתק לגמרי, לנסות למחוק אותי מהזכרון שלך.
כמעט
שלא דיברנו בימים האחרונים לפני שעזבת. אני מתגעגע אלייך נורא אהובתי. חושב
עלייך המון. יודע שלא נהיה קרובים אחד לשני, ושאנחנו לא נוכל אפילו לא לקצת.
אני
לא יודע למה לא סיפרתי לך קודם, על ההרגשה שהיית עושה לי בכל טלפון שכזה, קצר ככל
שיהיה – ההרגשה היא נפלאה.
הייתי
נותן הכל בשביל שתתקשרי אפילו רק עוד פעם אחת, בבקשה אל תפסיקי מתוקה שלי, אל תתיאשי.
אני
לא יכול להתקשר אלייך, אני לא יכול ליזום קשר כלשהו איתך אפילו שאני נורא רוצה –
או אולי אפילו שנינו רוצים.
אפילו
שבוער בתוכי לנסוע אלייך, נשאר לי רק לחכות לשמוע ממך. זאת יכולה להיות שיחה
מפתיעה עוד כמה דקות, או מכתב שיגיע עוד כמה ימים בדואר.. בנתיים ממשיך לחיות את
החיים שלי. לא רע לי, אבל קשה לי בלי להיות מסוגל לומר לך מה שאני רוצה. בשיחות
הקצרות שהיו לנו, קשה להגיע למצב בו אני יכול לומר לך שאני אוהב אותך. זה ישמע לא
מתאים. זה ישמע מכני.. לא נכון,
אפילו
שזה הכי נכון בעולם.
מחר
אני חוזר לצבא. רוצה לשאול אותך כל כך הרבה דברים. יש כל כך הרבה דברים שהייתי
רוצה לספר לך ולדון איתך בהם. אבל את לא מתקשרת.
ורק
נשארת התקווה שאולי בשבוע הקרוב כן תצרי קשר וכן נוכל לדבר, לפחות כמה דקות
להיות איתך יחד, גם אם זה בשיחה בטלפון, במרחק גדול כל כך...
מתגעגע
אלייך מתוקה, לא שוכח אותך
לרגע
ולא משנה מה שקורה ועוד יקרה בחיים שלי.
אולי
את גם חושבת עלי.. ואולי את מנסה
לשכוח.
אני
מקווה שמשהו מכל זה את כן יודעת. שלמרות הכל את מרגישה אותי, איכשהו.
שהקשר בינינו לא יגווע ככה סתם.
ועדיין
מחכה לשמוע ממך. לדעת שאת בסדר, דאגתי לך בתקופה האחרונה המטורפת הזאת. רוצה
לספר לך על הרבה דברים חדשים שקורים לי בצבא, אבל מה זה יעניין אותך בכלל? אני לא רוצה לבזבז אף שנייה שאולי תהיה לי איתך, על
דיווח מהצבא.
הרבה
זמן שלא שמעתי ממך. מתוסכל. מחכה
לטלפון ממך ולא יודע מתי הוא יגיע. חושב מה אספר לך כשנדבר, אבל את לא מתקשרת.
תמיד
בשיחות הקצרות שהיו לנו לא יכולתי בשניה אחת לומר לך כמה שאני חושב עלייך כל הזמן,
כמה שאני אוהב אותך. את לא יודעת כמה מתסכלת אי היכולת לומר לך מה שהתכוונתי, מה
שחשבתי עליו, מה שארצה לומר לך. משום מה, תמיד שהתקשרת נכנסתי למין הלם, מתלהב
ומתרגש ושוכח מה היה לי חשוב לומר לך. ואז בפתאומיות השיחה נגמרת ואני שבור שאפילו
לא הספקתי לומר לך שאני אוהב אותך.
שבור
יותר כי את לא אומרת לי מה את מרגישה כלפיי.. אולי את בכלל מנסה לא להכאיב לי?
רוצה
לשאול אותך על שירים ששמעתי לאחרונה שהזכירו לי אותך, אותנו – האם גם את שמעת אותם וחשבת כמוני?
רוצה
לעשות איתך אהבה, במציאות, בטלפון, במחשבה..
רוצה
לומר לך שאני אוהב אותך ולשמוע אותך אומרת לי בחזרה. שאת אוהבת אותי, למרות המרחק, למרות חוסר הסיכוי, למרות
הכל.. רוצה אותך.
רוצה
לומר לך שאת יפה ומדהימה, אבל כבר קשה לי לזכור איך את נראית, מעבר לזה שזוכר שאת
ממש יפהפיה, כמו שלא רואים כל יום, כמו מישהי שלא הייתי חושב לעולם שיהיה לי סיכוי
איתה...
רוצה
להיות מסוגל ליצור איתך קשר שאני רוצה.. רוצה כל כך הרבה דברים...
אולי
תקראי את המכתב הזה, אולי.
אולי
תדעי ותרגישי כמה שאני אוהב אותך.
אולי
תתקשרי אלי בקרוב.
מחכה לך, ניר.
| |
אילנה היקרה,
היינו חברות
הכי טובות למשך תקופה ארוכה למדי מהחיים הקצרים שלי. הכרנו אי שם בכיתה ח' כשלמדנו
יחד,
ודרכינו נפרדו לקראת סוף יב', אלוהים יודע למה. איכזבת אותי בגדול, אני מניחה
שאת מתארת לעצמך בדיוק
באיזו נקודה, אבל הדבר הכי מטופש שאי פעם עשינו (או יותר
נכון- לא עשינו) הוא שלא דיברנו על כל העניין.
הסתפקתי בלריב עם אנשים אחרים שהיו
קשורים באופן כזה או אחר לפרשה, אבל לדבר על זה איתך, ב4 עיניים,
אף פעם לא טרחתי.
מעולם לא סיפרתי לך, אבל בערב מסיבת הסיום עדנה המורה שהכירה אותנו שנים תפסה
אותי
לשיחה קצרצרה לפני המופע. בין כל ה"איזו יפה את" הדביקים שאפיינו את כל
הערב הזה (אחרי הכל, קורה
רק פעם בחיים, תנו לבחורות להרגיש טוב עם עצמן) היא שאלה
אותי לגבינו, אם אנחנו עדיין חברות טובות כמו פעם
או שדעכנו. אמרתי לה, בשיא
הדרמטיות, "תניחי לזה, זה פשוט... נגמר". היא מצידה אמרה לי שאסור לי
לתת
לזה להימשך ככה. שפשוט אסור לנו 'להיפרד' כי חברות כמו שלנו לא מוצאים בכל
יום, ואנחנו 'חברות לכל החיים'.
כל מה שרציתי להגיד לה הוא שהיא משכנעת את האדם
הלא נכון, אבל בסופו של דבר רק מילמלתי "את צודקת"
בחיוך מבוייש וברחתי
ממנה כל עוד נפשי בי ולשוני במקומה. זה היה השיא של תקופת ה"הכל בסדר"
שלנו.
במשך כל התקופה הזו ניהלנו 'מלחמה קרה' וחשבנו שאף אחד חוץ מאיתנו לא מרגיש,
אבל הו, איך שהם הרגישו.
הכל לכאורה היה בסדר בינינו. דיברנו כשהיה צריך, יכלנו
לשבת יחד באותה קבוצת אנשים ולצחוק מאותן הבדיחות,
אבל מתחת לפני השטח הכל היה
רקוב לגמרי. בסיום הלימודים התקופה הזו תמה. לא היינו צריכות 'לסבול אחת
את השניה'
עוד, משום שזה היה ברור מראש שההצגה ההיא הייתה פשוט בכדי למנוע אנשים שידחפו את
אפיהם
וישאלו יותר מדי שאלות. אז הגיעה תקופת
ה"היא-זבל-ואני-לא-צריכה-זבל-בחיים-שלי". אני חושבת שההסבר ברור למדי,
אבל סהר תמיד קורא לי חופרת אז אני לא אאכזב: לכל אחד שטרח לשאול על העניין סיפרתי
כמה פגעת בי וכמה
השתנית ואיך שאני לא צריכה אנשים שמתנהגים בצורה הזו בחיים שלי.
כשאני חושבת על זה, אני לא בטוחה
שהתקופה הזו נעלמה לחלוטין, אבל היא בהחלט התמזגה
עם מושג ישן ובנאלי- געגועים. איכזבת הרבה, אני
לא אכחיש. לא בגלל שהתחברת עם
אחרות או בגלל שכעסת, אלא בגלל דברים שלא ציפיתי שתעשי, בראש ובראשונה
בתור
בן-אדם. אבל לכל כעס ואכזבה יש תאריך תפוגה, ואני חייבת להודות שהתאריך הפעם היה יום ההולדת שלך.
הייתי חייבת להתקשר, לא כי "זה לא יפה", אלא כי הרגשתי
כך. לא חשוב כמה אני אנסה, היוות חלק גדול מהחיים שלי,
'החברה הכי טובה' הזו שכל
אחד רוצה, ולא, פשוט לקרוע אותך ממני לא יעזור. צריך גם תפירה הגונה אח"כ.
התפירה
הגיעה בדמות שיחת הטלפון הקצרה אבל הכל כך עמוסה הזו. תתפלאי, אבל כששאלתי אותך מה
שלומך
ואיך בצבא באמת היה אכפת לי, ולא היה שם שום נימוס. וכן, גם כשאיחלתי לך מזל
טוב ואמרתי לך שאני מתגעגעת
(או לפחות אמרתי את זה לעצמי, בלב) התכוונתי לזה. אנשים
חכמים ממני אמרו לא פעם שאחרי מספיק זמן הכל עובר..
אז אולי, אם לא ניעלם אחת
לשניה בזמן הקרוב, בעתיד נוכל להתחיל ככה, את יודעת, מהתחלה.
אוהבת,
קארין, החברה-הכי-טובה-לשעבר.
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: