כלכך קשה לי בזמן האחרון.
הגעגועים ממש שוברים אותי. אני לא יכולה לסבול את הבנות מהכיתה שלי ואני לא יכולה לחכות עד לרגע שאני אוכל לעבור לתיכון ולקוות שאני לא אראה אותן יותר בחיים.
כול יום מחדש אני צריכה להסתכל לאנשים בעינים,לחייך, לעשות את עצמי כאילו שום דבר לא מזיז לי ושהם לא באמת פוגעים בי.
ככה זה כבר שנתיים וחצי.
ועכשיו כשאני מביטה לאחור אני בטוחה שעשיתי טעות. יכולתי להיות מאושרת עם הרבה חברות ישנות טובות ואמיתיות אבל הייתי קטנה ומטומטמת וראיתי כוח מול העינים וכול מי שאהב אותי ניסה להסית אותי מזה אבל לא הצליח.
למדתי שקשה להיות לבד. אנשים שאתה מנסה לעשות עליהם רושם טוב לא רוצים אותך יותר. מי רוצה מישהו שאין לא הרבה חברים?!
קשה לי גם בבית. לאמא שלי יש דלקת בברך מה שאומר שצריך לעזור ולטפל בה כי היא סובלת מכאבים קשים. והאחים שלי? מקשים עליי עוד יותר.
אבל יש כמה נקודות אור שעוזרות לי להתפקס במטרה. חברות מהשכבה,חברות אמיתיות וטובות מהמחנה אך לצערי לא יוצא לי להיפגש איתן הרבה זמן.
איך לעזעזל אני אמורה להמשיך כאילו לא קורה כלום?!
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
