אני מתגעגע, כל כך מתגעגע.
אני מתגעגע לחורשה שהתחילה 50 מטר אחרי הבית שלי
אני מתגעגע לפינת עצי ההדר שניטעה לצד הכביש, ולעץ הברוש שצמח לו לידה
אני מתגעגע לברז כיבוי האש הגדול שהיה ליד הפינה, עליו הייתי יושב ואוכל תפוז
אני מתגעגע ליכולת לצאת להסתובב יחף במושב בגיל 6
אני מתגעגע להנאה שבבניית 'מחנה' וריבים שטותיים בגיל 7
אני מתגעגע לחזרה הבייתה מזיע, מלוכלך, מדמם ומחוייך
אני מתגעגע ללהיות מושבניק אמיתי
אני מתגעגע לכל חיה שגידלתי בביתי
אני מתגעגע לכל רגע שבו לא ידעתי דברים שאני יודע היום
אני מתגעגע לזמן שבו לא עישנתי
אני מתגעגע לזמן שבו לא ידעתי שיכרות מה היא
אני מתגעגע לזמן שבו נחש היה הפחד הכי גדול שלי
אני מתגעגע לתחושה שהרגשתי כשהייתי צולל בים בפעם הראשונה ביום שבת
אני מתגעגע לדרמטיות של אמא שלי כשהייתי מצונן
אני מתגעגע לתמונה של אבא שלי בא לתקן משהו בפעוטון
אני מתגעגע לקבלת שבת בגן
אני מתגעגע ללפחד מהחושך
אני הופך את חיי מעלה ומטה, מנער ומשקשק, מנסה למצוא איך, למה ומתי הכל הפך להיות כל כך מטופש, כל כך מכני, חסר נשמה וחסר יכולת הבעה, כל אידיוט ומטומטמת כותבים מספר שורות חסרות נשמה על נושא שנוי במחלוקת בשביל לקבל מחמאות מאנשים יותר מטומטמים מהם, לזה באמת הגענו? טיפשות היא התבונה החדשה? הומור מרושע מחליף את הוגי הדעות? טראנסים מחליפים את מקימי התרבות הישראלית? אני לא חושב שכותב כלשהו יכל לשכתב את העולם בצורה טראגית יותר ממציאות זו.
מתוקף האופי שלי אני שולט בידע נרחב על נורמות החיים של היום ויודע להשתלב בהן, אך לעיתים אני מזועזע מהדברים שאני רואה ושומע, בייחוד בשעות הפגנת ידע דל עד כדי פעירת עיניים על ידי אדם מזדמן. אחת הסיבות שאני נהנה מהצבא היא הקרבה המוחלטת לצדיקי סדום של הדור שלנו, אנשים בעלי השכלה רחבה, ידע נצבר ואהבת הארץ ללא עוררין.
קשה לי לאהוב את הארץ, אני מתנחם בכך שאני את שלושת שנות החובה שלי השלמתי, וכעת לא אכפת לי כל כך מהמשך שירותי כנגד. תמיד הייתי מעדיף לעשות את המינימום ואז להוסיף עליו, ליתר ביטחון שמישהו יבוא ויתלונן. אבל אני חייב להבין איך אנשים שהשתמטו משירות צבאי יכולים לעשות מה שהם רוצים בכזו קלות, ובעוד שאני עושה ימים כלילות בשביל הצבא ששומר על המדינה, אצטרך להעביר המון מים בירדן עד שאני אוכל להתחתן עם גבר.
לפעמים אני חושב שזה טוב, שנכנסתי לעולם המודרני מהמושב, הקליטה המהירה שלי הפכה את העולם הזה לארוחת בוקר ולא יותר, והחינוך שלי הפך את העולם הזה לחשוד, אני לא מצליח לראות את עצמי חי בעיר, ללא חיית מחמד וללא שטח השתוללות, ללא היכולת לשוטט יחף, ללא חורשה בהישג יד...
השאלה היחידה היא
האם אנחנו מתקרבים לסוף של כל זה
או שאנחנו רק חיממנו מנועים?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
