"את עם עצמך בעולם הגדול, זה הכל.."

כנראה שיש לי איזה קצר במוח,

ברגע שאני מחליטה לתקוע את הראש שלי באסלה.

ולא שזה עוזר..

חוסר איזון מוחלט. זה מה שיש לי בחיים, בבטן, בראש.

בלאגן אחד גדול, הכל קישקוש אחד מוחלט.

אני ריקה. ריקה משאיפות, ריקה מיכולת. חסרת שליטה.

רק רוצה להעלם, ואז לצלול עמוק...

אני מסתבכת ומסבכת את עצמי יותר מידי, שוקעת יותר מידיי.

מה אני עושה עם החיים האלה שלי, הא?

הכל חסר משמעות.

אני בעצמי חסרת משמעות.

הלוואי ואני אוכל יום אחד לצעוק צעקה כלכך גדולה,

שתרעיד את כל העיר הזאת,

שתעיר את כולם.

צעקה כזאת שתגרום לי לצרידות כזאת גדולה שאני לא אוכל לדבר לפחות שבועיים,

צעקה כזאת שאני ארגיש אותה בבטן, עמוק,

שתגרום לי לרדת כמה קילוגרמים מרוב מאמץ..

אני מטומטמת, נשבעת לכם.

"אומרים שבבוקר הכל מסתדר-
 זה אותו הסיוט רק עכשיו אתה ער,
והשמש היא פצע גדול שבוער.."