"את עם עצמך בעולם הגדול, זה הכל.."

קצת מוזר לי עכשיו שיש לי אוכל או משהו כזה בבטן, וכבר לילה ואני הולכת לישון עם בטן נפוחה מעט ולא ריקה.

קצת מוזר לי שעכשיו לילה ויש לי אנרגיה, דבר שאין לי במשך היום.

מגעיל אותי עוד יותר בולמוסים ליליים מבולמוסים על הבוקר. כאלה שכבר אי אפשר לעשות כלום איתם.

הטעם של הפשטידה הזאת עולה ויורד בגרון, והטעם אותו דבר.

הטעם של האוכל שלי כבר נהיה חסר משמעות עבורי.

הורג אותי שלא הצלחתי. טבעתי במים אסלתיים עם מעט שאריות סבון וקצת רוק מלוכלך שיצא ממני, במקום לטבוע בקיא.

זה הורג אותי. זה הורג אותי לדעת שמחצית מהמכנסיי ג'ינס שלי כבר לא עולים עליי ואני יותר נאלצת ללבוש במקום אלה טייטסים או סתם מכנסיים זרוקים. וזאת לא אני. זאת לא אני.

אני סובלת ממשבר זהות של ראש חולני בגוף בריא. גוף שנהרס פעם אחת והחזרתי לו את החיות.

קשה לי להסתיר את החתכים בידיים כשהוא מנסה להוריד לי את החולצה. קשה לי לא להנות מהמגע שלו כשהוא מלטף לי את הירכיים ואת הבטן, להסתיר את תחושת הגועל העצמית.

אני לא אוהבת אותי. אני אוהבת אותו.

אף פעם לא חשבתי שאגיע למערכת יחסים כזאת כשהצד השני הוא בעדיפות ראשונה.

אולי זה בגלל שאני כבר לא חושבת על עצמי. בשום מובן.

אני מופתעת לגלות בכל יום שאני עדיין חיה, עדיין נושמת באופן סדיר והלב שלי פועם בתקינות.

הייתי אז משוכנעת שאמות גג בגיל 30, מתוצאות של עבר אנורקסי, או ממחלה סופנית..

והנה גיל 18 מתקרב ואני כבר בת 80.

אני כמעט ולא מרגישה רעב ומנצלת את זה. עד שתוקף אותי הבולמוס.

זה מעגל. מערבולת. סחרחורת. ורטיגו נפשי..

בא לי לצעוק.

כי מבפנים אני יודעת.. שזה לא באמת כדאי.

"...במורד הגרון מתחלקת מועקה
'לא מספיק טוב', היא צועקת
'אני לא מספיק טובה'

העכבר מרחוב אילת שש
זה עם הרגש
אומר שהוא אוהב אותה,
בכל זאת היא צועקת-
'אני לא מספיק טובה'..."