"..מהמרחקים
שאת בורחת
לא ידעו דרך חזרה
שם את הולכת לאיבוד
במנהרה, בלי מטרה
והשחקים הם הגבולות
אל תיעלמי במצולות
כי אין תשובה טובה לכל השאלות.."
מוזר שדווקא את השיר הזה שמעתי באוטובוס בדרך אליו.
חתכים וסימנים שמתגלים,
ושוב אני תקועה,
והוא לא יודע מה לעשות, ואני בוכה.
"אני לא יכול לוותר עליך. אני אוהב אותך, תביני. אם לא הייתי אוהב אותך הייתי אומר שאת אגאוסטית. אבל בפעם הבאה תחשבי עליי".
כבר אין כוח לדבר, כבר אין כוח לבכות.
רגשות משומשים.
תמיד כלכך נכון.. הוא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
