"את עם עצמך בעולם הגדול, זה הכל.."

אני -"תגיד, באיזה גיל נראה לך שתמות?"

הוא- "אממ  .. (חושב) למה?"

אני- "אני למשל תמיד חשבתי שאני אמות בגיל 30, אחרי שראיתי את הנזק שהאנורקסיה גרמה לי. לא הייתי בטוחה שאני אשרוד הרבה. אבל עכשיו.. נראה לי שזה גם יקרה מוקדם. אם לא ממחלת נפש אז ממשהו אחר."

הוא- "שתקי." (מחבק אותי חזק)

הוא- "האמת היא שאני רואה את עצמי מת בגיל 19. בזמן פעולה צבאית".

אני- "שתווווווק!"

צלליות צלליות הם הולכים, צועדים לאט. צועדים בצער.

הם יודעים לאן הם הולכים. לשטח האוייב. לקרב, למלחמה.

הם נערים, הם ילדים, פנים צעירות..

אין להם בעיניים את המבט המנוסה הזה שיש לזקנים.

חזקים, נושאים משא על גבם. הולכים בחושך.

משאירים בבית אמא, משפחה, אהבה.. מלאי דאגות.

הם יודעים לאן הם הולכים. חיילים, ילדים.

והלוואי, הלוואי שיחזרו משם בשלום.