זהו,

הרגע שכולנו חיכינו לו, הרגע שבו אנחנו דורכים בפעם האחרונה בבית הספר הזה כדי ללמוד.

תמיד חלמתי על הרגע הזה כדי להגיד "זהו סיימתי יב' נגמר בצפר אין יותר.. זהו." אז זהו שאף פעם לא יודעים אם האוכל טעים אם אף פעם לא טעמת אותו, זה אומר שההרגשה הרבה יותר שונה כשאתה אומר את זה כשאתה אשכרה מסיים 12 שנות לימוד, ולא אומר את זה בכיתה ד', זה משהו שעשית 12 שנים, ובאמת? זה הדבר הכי ארוך שעשיתי אי פעם בחיים שלי כשחושבים על זה, זה משהו גדול הרבה יותר מדברים שעשיתי שהיו להם משמעות בחיים כמו למשל להיות עם האקסית שלי שנה וחצי זה לא משתווה למה שעשיתי ב12 השנים האלה זה אשכרה פרויקט ענקי עם משמעות.

בכל השנים האלה אני חייב להודות אני לא הייתי התלמיד הכי טוב בעולם, לא התרכזתי בלימודים, הייתי מתרכז במה שהולך מסביבי עם מי אני לומד, מי אלה האנשים האלה שאני מעביר איתם את הזמן בבית הספר כדי שאני לא אתחרפן לבד, להשיג חברים חדשים, מי יודע אולי בעתיד אנחנו ניפגש ונהיה הרבה יותר מחברים טובים אולי נגור ביחד בדירה משותפת אני יודע..

אבל הכאב הכי גדול הוא שהיום לא סיימתי את יב' כמו שסיימתי עם כל השנים שהיו לי, הפסקנו ללכת לבית הספר לפני כחודשיים ואני אפילו לא זוכר מתי ראיתי את המורה שלי לאחרונה, אני מניח שכל הילדים בבית הספר משוחחים עם המורים ואומרים לכולם שהם יפגשו בשנה הבאה ולנו לא יהיה יותר, אין לי מושג איך לתאר את הדבר הזה, זה כמו לאבד משהו נורא יקר לך, זה כמו - אף פעם לא תדע מה הערך עד שתאבד אותו.

אני לא הייתי מי יודע מה פופולארי בשכבה, אבל כן הכירו אותי בתור "ג'רסן" הרי אני היחיד שקוראים לו ככה בבית הספר, רכשתי חברים, היו מריבות, ורובם התרחשו בדרך כלל במגמת התיאטרון, וזה הדבר שבאמת עשה לי את כל השנה הזאת. אם לא הייתי בתיאטרון, אני מניח שהחיים שלי היו נורא משעממים בחיי בית הספר, מה הייתי עושה? לומד פיזיקה? מגביר את מתמטיקה? בלי אותם החברים שהייתי איתם בהפקות כיתה יא' והפקות כיתה יב', לא הייתי מסוגל לשבת בכיתה וחורש את התחת ולומד ובאמת משנן משהו עד שזה נכנס לי לראש. הייתי מעדיף לזכור איתכם טקסטים ולריב ולקבל את הכפיים שמגיע לנו. היינו שחקנים חובבים, אבל מוכשרים בכל צורה שהיא.

ואת האמת שכרגע בזמן שאני כותב את הפוסט הזה, במוח שלי עוברות הפלאשבקים הכי ישנים שיש, אם הייתי יכול הייתי חוזר לכיתה ח' איפה שבאמת הכל התחיל, אפשר להגיד שבכיתה ח' גיליתי את ישראבלוג, עם חבורה של ילדים שהייתי מדבר איתם בצ'אט אונליין, לא הייתי ממש מכיר אותם או את הפרצופים שלהם, אמרו לי לא לעשות את זה כי יכולים לחטוף אותי וכאלה, אבל לקחתי את הסיכון ולא הקשבתי לאף אחד. היו לי משם המון חברים שאיתם החלפתי מספרים ונפגשנו אפילו והפכנו לחברים עד עצם היום הזה, והנה הם כמוני, חיילים, מסיימים יב', עולים ליב' וכל מיני. ודרך הישראבלוג הייתי הולך למפגשים שהיו מתקיימים בעזריאלי ב2007, שם התחלתי עם הסצינת ביגוד שנולד אצלי. כל השחור והשיער על הפנים אני זוכר טוב טוב את התקופה, את המוזיקה שהייתי אז שומע, כל הגרין דיי, בילי טאלנט, סאם 41, בלינק 182 ועוד פאנק רוק למיניהם, שעכשיו אני עדיין שומע אותם.

אותם אנשים מאותה תקופה של 2007, חלקם ורובם עדיין חברים שלי כיום בפייסבוק ובמציאות הנוכחית, אז בעצם אפשר להגיד שגדלנו ביחד, ראיתי אותם מתבגרים, אני יכול להגיד סוף סוף שיש לי חברים מתקופת ילדות וזה כל היופי, אותם אנשים שהייתי איתם בסצינה ראיתי את כל תהליכי השינוי, הם העיפו את הפוני, חשפו את הפנים קנו בגדים שהם לא בגדר של שחור או אפור או משהו אפל. ויחד איתם גם אני השתניתי, באופי וכמובן שבחיצוניות.

אז אם יש מישהו מאותה תקופה שקורא את זה, לכם אני חייב להגיד תודה, שאם לא אתם אני כרגע הייתי יושב בבית זורק כדור נגד הקיר ולא כותב את הפוסט הזה. זה באמת שינה לי את הכל בצורה משמעותית ביותר. אבל אני גם שמח מבחינה אחרת, כי סיימתי וקיבלתי מ12 השנים האלה מתנה כל כך גדולה, התבגרתי בסופו של דבר.

-

תהנו מהרגעים הקטנים, באמת שזה שווה את זה.