אז קודם כל יש לי הרגשה לא מוסברת שקשה לי לתאר. ההורים עזבו לים המלח שניהם ליום כיף, אני כאן בבית שומר על ג'ד. וכמובן איך זה להיות לבד מבלי שאני מרגיש שאיבדתי המון. שרפתי את הזמן שהייתי צריך לשרוף, אנשים באים ואנשים עוזבים, אנשים שאתה הכרת נעלמים בלי להגיד שלום. הלבד הזה פשוט משתיק אותי בכל מובן אפשרי, מסביב לכל החושך הזה בחדר אני די בטוח שג'רסן הפחדן מנסה לצאת ולכבוש קצת יותר מהאור שחודר לי מבעד לתריס.

משום מה, אני לא מסוגל לעזוב את העבר, את הילדות, את המקום שממנו באתי, המקום שממנו אני הפכתי להיות אני, לחזור לפה ולכתוב בבלוג הזה זה בדיוק כמו לחזור לשורשים ולנסות להרגיש את מה שהיה פעם, אני מרגיש אשמה שאני חוזר לפה, את החולשה המנטלית שעוברת לי בראש שבאמת אשכרה סוחבת לי את האצבעות לפתוח את הבלוג ולהתחיל לכתוב כאן.. בשבילה מה? זה לא מרגיש אותו הדבר. האנשים שנשארו איתך מפעם זוכרים אותך, אבל לא ידברו או ישלחו לך שום הודעה אם הכל בסדר, ואם אני רוצה להיפגש, הכל כל כך.. ריק.

וגם ההרגשה הזאת שהכל זז מהר, הזמן טס לי מדי, משמע יש לי רק שנה ושלוש לשרת בצבא הזה ומה אז? אני אאבד את האנשים שהכרתי בצבא? אעבוד ואקרע את התחת? אמצא לעצמי חברה חדשה? אשכור דירה? נגור יחד? ילדים?

עוד פחות מחודש אני חוגג יום הולדת 20. והכל פרוס לי על השולחן, התכנית מושלמת, הנורמה של כל אדם לחיים נכונים, אבל אני מכיר את עצמי. אני אשחה נגד הזרם ואנסה משהו טיפשי.

אני צריך לדבר עם מישהו..