כל כך הרבה זכרונות היכו אותי לאחרונה, אני מפוצץ בהם, רק תמחקו ממני דברים שאני לא רוצה לזכור, ואל תקחו לי את הדברים שאני הכי צריך לזכור. שלוש לפנות בוקר, ואני בדרך הביתה, החום חודר לי אל מתחת לחולצה, הרגליים שלי הלכו לעולמן, אבל אני ממשיך ללכת וללכת אל כיוון הבית כשכל העיר הזאת שלי מתה לנוכחותי, שממה והשקט שורר על פני השטח. אני לבד עם חיוך מטומטם שמתפרש לי על הפנים כמו שטיח מכוער מאוד, אני מסתובב באמצע שום מקום.
אז הסופש הזה התחיל לגמרי בסדר. אני לא מתלונן כלל ולא מרגיש חרא לשם שינוי, סופ"ש זה נושא קריטי נורא כשאין לך חברים להסתובב איתם, האנשים הנותרים שיש לך אלה אנשים שסוגרים שבת, שיש להם עניינים משלהם, ואין להם אפילו זמן להקדיש לפעמים. אז אפשר להבין למה היה לי כל כך טוב להתחיל סופ"ש כשאתה יוצא עד זריחת השמש.
-
יש דברים בלתי אפשריים בעולם הזה, שונא שדברים לא נגישים ואי אפשר לממש את החלום שלך, ואת הדברים שאתה באמת אוהב, להחזיק במשהו שאתה כל כך רוצה אך אין לך באמת את היכולת לקבל אותו בשביל עצמך. והוא שם, מונח על מדף החיים מחכה שאדם אחר ייקח וירכוש אותו לעצמו, ירוויח את היכולת, את הרצון ואת האחריות וזה יהיה שלו. אני פחדן, אני כנראה עומד מאחורי חומה ענקית של אגו, ואני ממשיך להגיד לעצמי שאני באמת לא מסוגל לקחת את כל האחריות על עצמי, זה עובר, אני מודע לכך שזה סתם טראומה שחוזרת על עצמה, עם כל הכבוד אני אדם חזק, עם כל ההיסטוריה שעברתי, יש כל כך הרבה דברים שאני בעצמי הייתי לומד מעצמי ויש לי עוד הרבה לעבור, לא התחיל שיט בחיים האלה. אני תיבה ענקית של צרות וסיפורים מצחיקים שאם הייתי מספר אותם הייתם במיליון אחוז צוחקים עליי, אם הייתי מסתכל עליי מבחוץ, לא הייתי מקנא בי, יש אנשים ויש אנשים. אבל אני צברתי כל כך הרבה בגילאים האלה שאני מרגיש שהספיק לי. אני מתנגד לעצמי. לרצונות שלי. אני פסיכי. מה לעזאזל?
אז אני אדם שונה עכשיו, אני מתפלא מעצמי, מצאתי את היכולת הזאת פשוט להגיד את השלילה הבאה; לא רוצה.
Like a memory that i can't erase"
"It's here to stay
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Awesome Jon
