אחרי שרדפתי אחריה במשך שבועות, החברה היחידה שרכשתי מהקבוצת תמיכה הסכימה סוף סוף לבוא איתי למפגש, אחרי שאמרתי לעצמי שלא אחזור כי כולם פסיכים. אבל רציתי חברה, רציתי שיהיה עם מי להתנחם. לא ידעתי למה אני נכנסת...

הגעתי והיא לא הייתה. היו רק כמה בנים. אמרתי היי חייכני למדי, ובחרתי את הכסא הכי פחות מלוכלך. הבחור לידי שאל אם אני רואה משחקי הכס, אמרתי שכן אבל בלי ספויילרים. לרגע חשבתי שהנה, היום באו נורמלים. בהמשך החברה ההיא הגיע, וננזפה על ידי על שהפקירה אותי פה):

ואז התחיל הטירוף האמיתי. הבחור שאני שונאת גם הגיע. אז בגלל שהיינו מלא אנשים עשינו סבב "אנא הצג את הפסיכי שבך". זה לקח הרבה זמן והיה חופר ומיותר, בערך כמו תמיד. אני כמו תמיד דילגתי על התור שלי, לא עניינו של אף אחד מה עובר עליי. ואז הבחור לידי התחיל להלחץ, ציין שיש לו סיפור שהוא רוצה להקריא. באמצא הסבב, ציין בפנינו שהוא חייב לצאת לעשן, הצטער אלפי פעמים אבל הוא ממש היה חייב. ממש אבל. הלך וחזר אחרי 20 דק', הסבב המפגר עדיין לא נגמר. הוא שאל אם הוא כבר יכול להקריא? אחרי זמן שנראה כמו נצח הוא התחיל להקריא, ואוי לי ולמוח שלי, אלה היו הדקות הארוכות בחיי. סיפור שמערב הסטוריה, דרקונים, מלכים, מוות, סקס, ופאקינג יתושים. מה יתושים? מה?!

הוא ציין כי לאחרונה אבחנו אותו כאספרגר. זה בערך הסביר את זה. כל הזמן נעצתי בו מבטים: הקרחת, הציפורניים היותר מדי ארוכות ברגליים והדרך שבה דחף יותר מדי דוריטוס לפה בבת אחת. תוך כדי הסיפור הבחור שאני שונאת צחק בלי הפסקה, עד שהערתי לו. אני ממש אבל ממש לא סובלת את הבבון הזה. מה שמצחיק שהסופר המופלא שלנו בחר לקחת את שמו בתור שם אחת המדינות מהסיפור שלו. ביטס מי...

אחרי ההקראה הטראומטית, הוא היה חייב, אבל ממש ממש חייב ללקחת לקנות סיגריות. לקח לו גם נצח מהרגע שציין זאת, עד הרגע ששם על עצמו את המיליון תיקים שלו והלך.

תוך כדי הסיפור נכנסו גם החבר'ה ליד, הלוא הם מכורי ההימורים חברינו היקרים. הבבון הקבוע שתמיד מסיים שם את הפגישה, ואז בא לבקר אותנו. הפעם הביא איתו חבר. נכנס ואמר: "אני אמרתי לו שיש לו OCD". אני ישר התעצבנתי, ושאלתי אותו אם התואר שעשה בפסיכולוגיה הוא זה שאפשר לו לקבוע עובדה זו. ואז הבחור הצעיר אמר בקול מיני עבריין: "נראה לך שאני מקשיב לו בכלל?". מסתבר שידידינו שהחליט ככה סתם להכנס לקבוצה, בכלל לא יודע מה זה OCD. מושלם! והוא גם לא מכור להימורים, הוא בסך הכל נרקומן.

וזו הדרך שבה העברתי את ליל יום שלישי, לפני שסימסתי לחברה שיושבת מטר ממני שחייב לעוף מהבית משוגעים הזה, לפני שיבואו האנשים בחליפות הלבנות ויקשרו את כולנו.

ומעבר לטירוף, קצת ביאס אותי לדעת שהקבוצה אליה אני אמורה להשתייך מורכבת מפסיכים בלבד. אין עוד מישהו כמוני, שפוי. אז כן, יש לי פאקינג OCD, והיה לי חרא במשך המון זמן, ועדיין נשאר טעם חום בפה, אבל אני כאן. ואני מרגישה שאני נוטה לצד השפוי של הסקאלה. ואולי אפילו היחידה. ואני לא רוצה להיות לבד בזה. אני רוצה מישהי/מישהו כמוני. שיבין את הכאב שמדגדג באצבעות ולא נותן לראש לנוח. שיחבק ויבין, כי גם הוא עבר את כל זה.

במקום זה קיבלתי נרקומנים ומטורפים.

אני לא רוצה את זה, ומעולם לא רציתי. אבל יש לי את זה. ואני רוצה שכולם ידעו אבל שאף אחד לא ידע.

אני צריכה תמיכה.

אני רוצה לרכז את כללל בעלי האוסידי בעולם, ולבחור לי את אלה שיהיו לצידי כשרע לי. כשאני מרגישה טיפשה ומקולקלת במיוחד.

והבדידות לא עוזרת בכלל. אמנם בעבודה החדשה לא בא לי לקלף לעצמי את העור ולהעלם, אבל גם לא סגורה על התחושה של שאר העובדים כלפי. מין עליות וירידות. וזה חרא. אני מרגישה שאני כן יכולה להתחבר אליהם, וכן רואה בהם אנשים שיכולים להיות ממעגל החברים שלי. אבל נראה שהם לא כל כך מגובשים. או שכן, פשוט לא כולם. וזה חבל, כי כולם כל כך חמודים ביחד. מלא חנונים אוהבי פרוזן. אני מרגישה שיכלתי להשתלב בקלות. אבל אני בחוץ. תמיד בחוץ. ואני מרגישה שצעד אחד לא נכון, ויבעטו אותי החוצה מהמעט שהם נותנים לי עכשיו.

אני די לבד בכל המצב הזה. מתחמקת מהצעות של המשפחה להפגש. מנסה גם להתחמק מהמשפחה של הבן זוג, שמקשה עליי. חברות לא נשארו, רק אחת שלא גרה בעיר, ולא יצא לנו להפגש אחרי לונדון. והיא עדיין חייבת לי סרט. ידיד אחד שהוא מותק אמיתי אבל בחלקו זיהום. והחבר.

אבל זה לא מספיק. זה אף פעם לא מספיק.

השארתי את מעגל החברים מאחור. חברה טובה שלי מכיתה ב' מתחתנת, ואני בטח לא מוזמנת. וזה מצחיק, כי כל הילדות-תיכון העברנו ביחד. והיא בעצם לא יודעת עליי כלום. והיא מתחתנת עם החבר שלה מזה שמונה שנים, והיא לא יודעת עליי כלום.

מישהו יודע?

אז אני אברח ואתחבא במציאות ש"תחרה וצבע" נותנת לי. אולי אני טליה ואני רזה ונחשקת. חזקה ולא נשברת, לא אוכלת. גרה בלונדון, מטיילת כל היום באוקספורד. גומרת מחדירה תוך בהייה בעיניים ירוקות שלעולם לא יהיו שלי. לא ישנה ולא אוכלת. רזה.

לפעמים אני מרגישה שאני מאבדת שליטה, וכזה קורה כל מה שבא לי זה לא לאכול. הדבר היחיד שאי פעם הצלחתי לשלוט עליו. והבטן כבר גדולה, כבר כמעט 56, המשקל הכי גבוה שהייתי בו בעבר, בתקופה הכי שמנה שלי, שהבטחתי לעצמי לא לחזור אליו. והנה אני שם. ובסוף שבוע יש אירוע עם בריכה, ואני כל כך שמנה. אמרתי לעצמי שאגיע ללונדון רזה, בשביל התמונות היפות. לא הצליח. עכשיו אני אהיה שמנה בבריכה. שמנה תמיד.

אז אני מקצצת איפה שאני יכולה. אוכלת רק אפרסקים בעבודה, ואם התפתתי למשהו אחר, אז נמנעת מלאכול עד הסוף. רק חצי פרה. נמאס מכל השומן הזה בכל מקום. התחתונים מתפוצצים שוב, עור היריכיים נראה כאילו עומד להתפקע. שוב המכנסיים קטנים עליי. שוב עליתי מידה.

שוב פרה, שוב שמנה. כמו אי שם בגיל 16. וכל מה שאני רוצה זה לא לאכול. ולהיות יפה. ולמות.

תקוע בראש. אהבתי אחרי איימי.