תהיתי אם ומתי יהיה לי את האומץ לפתוח את זה פה. אחרי הכל, יש כאן הרבה רעל ובלאגן, שלא בא לי שיוסיף על הסופה שהולכת אצלי.

אבל הנה זה בא...

אחרי כמעט ארבע שנים יפות שנחרטו בליבי לנצח, החלטתי לסיים את זה. אז כן, אני בחזרה בשוק. לבד. 

הזוגיות הזו ביגרה אותי ולימדה אותי המון, אבל משיקולים כאלה ואחרים הוחלט שיהיה בריא יותר לשנינו להיות בנפרד. לא ידוע אם נחזור בעתיד, כרגע אנחנו מנסים להתנתק ולנקות את הראש קצת, להיות אנשים עצמאיים ולטפל בכל הנושאים שהזנחנו אצלנו.

אז יש לי מלא חללים למלא. אז אני מנקה, ומלכלכת, ושוב מנקה, ושוב מלכלכלת. ומחפשת דירות, והן חרא. ושוב מחפשת דירות. ואין.

עושה ספורט. ולא כאסח. מתחילה בקטן שמכשירי כושר שברחוב, ככה להרגיל את עצמי לשגרה. זמן איכות עם תותו שיושב לידי, מקבל ליטופים מילדים.

מנסה להיות יותר חברתית. לא כזה הולך לי, אבל מישהו התחיל איתי באוטובוס והיה לי האומץ לעשות את מה שהוא לא עשה, ולתת לו את המספר שלי. אבל הוא קצת מפגר, אז אל תפתחו ציפיות. שוב, הכל בקטע של להגדיל את מעגל החברים בירושלים. למרות שנראה לי שלא נסתדר, כי הוא קצת.. יצור?

ומדי פעם יוצאת עם אנשים שקרובים אליי. פעמיים בשבוע ים, לא יכול להיות יותר טוב מזה. אני מרגישה שסוף סוף אני בונה סביבי מין מעגל של אנשים שאני אוהבת. עדיין עובדת על עניין החברים-ידידים הזה ואיך לשמור על זה בלי לחזור להיות הפצצה המתקתקת שאני, מה שאף פעם לא הביא אותי לשום מקום בתכלס..

אז. זה המצב. ויום אחד כיף לי, ויום אחד אני נראית כמו גופה אחרי שבכיתי כל היום.

ואני אפילו נפגשתי עם אחותי. ואפגש שוב בסופש הזה. למרות שזה ממש קשה לי. מי זו מנסה להשתיק את האוסידי? כן, אני יודעת שאני צריכה לעשות יותר מזה, אבל המאמצים הצולעים שלי לחפש פסיכולוג לא ממש הולכים לי.

אז נכון לרגעים אלה אני בסדר. אני שזופה מהשמש, שתיתי שוקו ויש לי גם שוקולד, עשיתי שתי שיחות נפש שעזרו לי- כל אחת בדרכה שלה, ואני עם הכלב הנסיך שלי במיטה אחרי שהלכנו מכות. אז אני בסדר. אני עלולה להשבר, יכול לחזור לכאוב לי, אבל חלק מהתהליך של להתבגר זה לדעת לא לפחד גם מזה.

למרות שזה עדיין משתק אותי.

אני מתה מפחד. אבל מחזיקה את הראש מעל המים. איכשהו, מתישהו, חייב להיות בסדר.