לפעמים אני חושבת שאני מתקדמת, זונחת לאט ובזהירות את ההפרעות שאימצתי עם השנים. שבדיוק כמו אנה, שחשבתי שתשאר חלק ממני לנצח, לאט לאט אני משחררת את האחיזה גם באוסידי. כשיש עייפות אל מול הצורך להתנקות, אני לא מתאכזרת לעצמי ונותנת מקום לעייפות להשתלט ולהרגיע את המוח, שזה בסדר כשעייפים להפחית עם הנחמה שבמים. גם כשנוגעים לי ביד אנשים זרים, פחות דחוף לי והיסטרי להיות נגישה למגבונים. בכלל, לצאת מהבית בלי מגבונים זה משהו שלא הרגשתי לעצמי במשך שנים. 

אני עדיין לא ויתרתי לעצמי, אמרתי שגם אם המצב משתפר, זה יהיה טוב בשבילי ללכת לפסיכולוג. אז עשיתי את הצעד הראשון, ההפניה. מאז הסחות הדעת הקבועות כמו החיפוש אחר דירה וצרות בעבודה מונעות ממני להתעסק בזה שוב. אז בינתיים זה שם ברקע.

אז אני מתרגשת מזה בזהירות, רואה שינויים גדולים. כמו ההעלמות הפתאומית של הצורך לשטוף ידיים אחרי נגיעה במקרר. או באוכל. וגם עכשיו, אחרי הארוחה בעזריאלי, ברגיל הלכנו לשטוף ידיים אחרי המוקפץ, ואז אמרתי שאין לי כוח ושזה בסדר. שמחתי שהצד השני לא עשה מזה עניין. שזה בסדר אם אני צריכה את זה או לא.

אז הכל נראה קצת יותר טוב, עד שאני הולכת כרגיל לסופר, בלי תיק כי יותר קל, ושמה את הפלאפון על השולחן כדי לעבור בסריקה בכניסה חזקה לקניון, ואז המאבטח נוגע בפלאפון שלי. באותו רגע הרגשתי את הגועל ואת החום בכל פינה בגוף. היה לי מגעיל ומלוכלך ורציתי לזרוק את הפלאפון על הקיר. הגוש זיהום הזה עכשיו אצלי ואני שונאת את זה. ואין מגבונים. שיט, אין מגבונים. למה הוא היה חייב לגעת? עשיתי הכל כדי שהוא לא יצטרך לגעת בכלום, והוא בכל זאת נגע.

ואז אני מבינה שאני לא באמת בסדר, והתרוממות הזו היא בסך הכל עוד גל. עוד גל רגעי וקסום ושקרי שסופו להגמר.

אני חולה. אבל אני בסדר. אני אדם טוב. אבל חולה. ואני שונאת את זה. את הפחד שבא בהפתעה מחוויות די שגרתיות. נמאס לי מהידיים היבשות, מאנשים שלא מבינים, מהצורך שיבינו אותי והתסכול כשחושבים שמבינים אבל בתכלס די לא.... נמאס לי מאלה שלא מאמינים לי. נמאס לי מההליכה על קצות האצבעות סביבי, נמאס לי שלא הולכים על קצות האצבעות סביבי. 

והידידים מסביב אומרים שהם מבינים יותר ממה שאני חושבת. ואז נותנים לי דוגמה כמה הם לא. הם פשוט לא שם. וזה גורם לי להרגיש קטנה וכלום ואיכס. אני צריכה שהכאב שלי יהיה יותר מפושט כדי שיהיה מי שיוכל להזדהות איתי? יותר פיזי? יותר מה?

אז יש לי אוסידי וזה חרא. וזה תקוע. אבל אני עדיין רואה את הטוב שבי, אבל לא אפסיק להלחם עד שתראו את זה. שתראו אותי.

וברגעים האלה אני תמיד שואלת למה הייתי חייבת לקבל את זה, ואיך הייתי רוצה אחרת. כמה רחוקים הימים שבהם התנהגתי אחרת, אני לא מצליחה לזכור או להבין את עצמי של אז.

וכל הזמן אני צריכה להזכיר את החוקים. ככה אני קוראת להם, למרות שזה מעצבן אותי. אבל אלה החוקים שיקלו עליי, כי כמה שאני צריכה להתמודד עם זה כדי שהחרדה תפחת, לא תמיד בא לי. בא לי שלא תעשו דברים שיעירו את החרדה. בבית שלי, בחדר שלי, במקלחת שלי, בפינה החמה שלי, בא לי שלא תעירו את זה. בא לי שקט. בלי לי להקבר מתחת לשמיכה, שם האוסידי לא רודפת אחרייי. שם אין ברזים או טקסים. שם אין פחד או היסטריה. שם אין כלום חוץ מהשינה והרבה הרבה מחשבות שמרחיקות אותה. מחשבות שתקועות לי בראש, ואשמח להעביר אותן הלאה.

לפעמים אני מרגישה קצת קלסטופובית בתוך העור של עצמי. לפעמים בא לי קצת להתנתק, לברוח. לא תמיד נעים פה. לא תמיד אני החברה הכי טובה של עצמי.

ואני בהתמוטטויות עצבים רגעיות, כשכל מה שבא לי זה לאכול ולא לאכול, כי זה גורם לבטן לכאוב. בא לי אמבטיה. קבוע. כל יום אבמטיה. עם בועות וקצף וסבוני מלחים מגניבים מלאש. בא לי להתפנק, בא לי שימרחו אותי בקרם גוף החדש שאני אוהבת, ואני סתם שוכבת מול הטלויזיה ומתפנקת.

בא לי באמת להתפנק. ברגע שאמצא דירה אני מקווה שיהיה לי זמן. רוב הסיכויים שלא. 

בא לי סאונה.

ממש ממש בא לי סאונה. וג'קוזי. 

ולנשום.