"מי זה יכול להיות?" אמר אייל בתגובה ל"מי זה?" ששאלה רותם אחרי שדפק בדלת.
אני ציפיתי שרותם תגיד "פתוח!", כמו חנה מרון מהסדרה "קרובים קרובים", ששנינו אהבנו לצפות. אבל במקום היא אמרה בצחוק "אני לא פותחת לזרים" ופתחה את הדלת. היא ניגשה לאייל וחיבקה אותו חיבוק רחב כחיוכה שעלה על פניה. ואז היא חיבקה אותי וסגרה את הדלת אחרינו. היא מיד הציעה שתיקח מאיתנו את התיקים וביקשה שנשב ושננוח מכל מה שהיה לנו היום, וכמובן שנסביר לה מה בדיוק קרה. היא התנהגה כאילו חזרנו ממסע באפריקה והתיקים אינם אלא תרמילים ובגדינו, שהתייבשו בזמן הנסיעה הבית כשהחלונות היו פתוחים ורוח נכנסה דרכם, אינם אלא גופיות מלאות בוץ אפריקאי ורפש פילים. והיא שאלה כמלצרית "מי רוצה קפה? תה? בספל או בכוס? ומה עם משקה קל? משקה דיאטטי?" רק המיקרופון של "ארומה" היה חסר לה ואולי איזה סינר אדמדם. ואנחנו רק הנהנו בראשנו לשלילה כמבקשים שקט.
הסתכלתי על אייל שהתרווח לאחור על הספה ובהה ברצפה. הוא נראה מאוד עייף, כמוני. המשכתי להסתכל עליו עד שהוא הסתכל עליי ומיד, כמובן, הסטתי את מבטי והוא- את שלו, ולמזלי רותם הגיעה ובידה כוס תה חם שמזגה עבורה. היא לגמה ממנו לגימה ראשונה וכשהתברר לה שהוא מאוד חם, הניחה אותו על השולחן בסלון וחיכתה שנספר לה מה עבר עלינו היום. ובזמן שהיא הסתכלה על אייל, אני הסתכלתי על רותם. היא ודאי חשבה "איך אני אוהבת אותו, אנחנו נתחתן ונהיה לאישה ולבעל, לאישה ולבעל הכי יפים בארץ."
ובזמן הזה, אני חשבתי "את כל-כך צדקת רותם, את כל-כך צדקת. אמרת לי לא להתאהב במישהו שלא יחזיר לי אהבה. אבל עכשיו הכל כה מיותר, הייתי צריך להקשיב לך. אני לא מאמין שאהבתי אותו," ועכשיו הוספתי למחשבותיי את מחשבת ה"אם": "אם רק לא הייתי מספר לו שאני אוהב גברים, מערכת יחסים אדירה הייתה מתפתחת בינינו. או יותר נכון," אמרתי במעט פִכּחוּת, "אם הוא היה אוהב גברים... די, מספיק להשלות את עצמי," פִּכְחוּתִי התגברה, "כנראה שאייל הוא 'המכסה' לסיר של רותם, ולא לסיר שלי..."
אחרי שנחנו מעט על הספה וכאילו אזרנו כוחות, סיפרנו לרותם את כל מה שסיפר לנו רב הפקד: כיצד הפסיכולוג המשטרתי שוחח עם הפושעים ואמר להם מה יהיה עונשם העתידי באם יבצעו את איומם, שהיה להרוג את בני הערובה. וכיצד תגובתם הייתה עניינית כשל אדם שיכור שנשאל מה הוא חושב על הסכסוך הישראלי-פלשתינאי (כך רב הפקד תיאר).
"ובזמן הזה," סיפר רב הפקד, "נכנסו בחשאי שוטרים דרך כניסת החירום ולכדו את הפושעים, שהיו ארבעה במספר. ומיד, אחד מהשוטרים פתח את הכניסה הראשית ואחריו שאר השוטרים נכנסו וביניהם גם אנוכי."
"ואז בני הערובה שוחררו," המשיך, "לא לפני שכולם קיבלו הזמנה חתומה על-ידי אחד השוטרים, ועליה נכתבו תאריך ושעה לשבוע הקרוב עבור תחקור כל אחד ואחד מהם." והוא הוסיף, "משטרת ישראל פועלת מהר ותעשה כל מה שהיא יכולה כדי למנוע מקרים עתידיים מהסוג הזה!"
וכשאייל, שסיפר את החלק האחרון, סיים, הדגשתי מספר פעמים ש"חששותיי היו נכונות- הפושעים כן הגיעו לקאנטרי כדי להרוג את השגריר."
רותם כל העת שתקה וכשסיימנו לספר לה בדיוק מה קרה, היא סיפרה לנו מה דווח במבזק מיוחד בחדשות ומה היא קראה באינטרנט. היא שאלה אותנו למספר הפצועים וההרוגים, כי היא לא הייתה בטוחה עד כמה ניתן לסמוך על ערוצי החדשות ואתרי האינטרנט בעניין הזה. וכשאייל ענה לה, בדיוק כמו שרב הפקד ענה לשאלתי, היא שאלה מה יהיה עונשם של הפושעים, וכמובן הביעה גם רגשות צער ויגון על האנשים התמימים שלא עשו דבר ונאלצו לסבול, ואולי יהיו בטראומה בעקבות כך עד סוף חייהם. את העונש לא ידענו, כך שלא יכולנו לענות לה, אך לשאלתה האחרונה אייל הנהן בראשו ואז גם נתתי לה את היום והשעה המדויקים של התחקור שלנו.
"זה מאוד קרוב," היא אמרה.
"בהחלט," השיב אייל והתמתח. "תסלחו לי, אני הולך לישון," אמר תוך כדי פיהוק רחב והלשון שלו יצאה החוצה, כנראה שזה מה שהוא עושה כשהוא מפהק... והוא קם והלך אל החדר.
"אתה לא מתקלח, מותק?" שאלה רותם שנרגעה מעט מרגשות הצער.
"לא, לא, אני מאוד עייף," אמר והתמתח שוב.
ובשנייה שהוא נכנס לחדר, רותם הביטה עליי ושאלה בחיוך ממזרי, "וחוץ מזה, איך היה בבריכה? נהניתם?" והיא קרצה.
"כן, היה מאוד כיף," אמרתי ולא התייחסתי לחיוכה ולקריצתה.
"הוא הגן עליך?"
"רותם, תעשי לי טובה," אמרתי לה מעט מרוגז, "אני הגנתי על עצמי והוא הגן על עצמו ויחד הגנו על שנינו."
"איזו הגנה! יותר טובה משל מכבי ת"א בכדורסל!" אמרה בציניות.
לא יכולתי שלא לחייך. כל פעם שרותם ניסתה להצחיק או לעצבן היא השתמשה במושגים, בביטויים ובקבוצות מעולם הספורט. פעם אמרה שהשיער שלי יפה כמו השיער של איציק זוהר ופעם כשרצתה לדעת מה היה עם יוני באותו ערב חמישי, שאלה אם הגול הובקע.
"ולא פחדתם?" שאלה.
"אני פחדתי," השבתי, "אני משער שגם אייל פחד."
"מה את חושבת? את יותר מכירה אותו ממני," העברתי את הכדור למגרש שלה.
"מה אתה רומז?"
"אני רומז? לא יכול להיות! ואפילו לא הייתי צריך לקרוץ," השבתי בחיוך.
ואני, שלשיחות נפש ולדיבורים עד אמצע הלילה תמיד ער, סיפרתי לה מה קרה היום, אבל הפעם- מה קרה לפני הפיצוץ ולפני שהפושעים נכנסו לבריכה.
בין היתר, סיפרתי לה מה שאמרתי לאייל- על כך שאני אוהב גברים ואת התגובה של אייל ובייחוד את העובדה שהוא היה הומופוב. לא שיקרתי לה בדבר, (אני לא אדם שקרן) מלבד דבר אחד, מלבד לוקר אחד, יותר נכון. וכל השיחה לחשנו כדי לא להעיר את אייל.
היא מאוד הופתעה, זאת כבר יכולתי לראות על פניה בתחילת דבריי, אבל מכיוון שהיא שתקה לא ידעתי האם היא מופתעת מעצם העובדה שקיבלתי אומץ וסיפרתי לאייל מיהו יוני באמת, או מעצם העובדה שאייל היה הומופוב. רק בסוף דבריי היא אמרה שזה מאוד משונה עבורה ושקשה לה "לעכל" את זה. והיא אפילו לא התייחסה למה שאמרתי לה בנוגע לכך שאני מרגיש שאייל מתרחק ממני.
"ועכשיו, אחרי שסיפרתי לך את כל זה," אמרתי ונשכבתי לאחור, "ועניתי על כל שאלותייך בנוגע לפושעים ולשוטרים, תוכלי לענות לי את על שאלה אחת?"
"כן רועי."
"אוקיי. איך אייל ידע מי זה יוני?"
"זאת השאלה שלך?" הופתעה רותם.
"כן."
"יוני התקשר אלייך," אמרה ומיד קמה להחזיר את כוס התה שסיימה ממזמן למטבח.
"טוב לדעת!" אמרתי בכעס וקמתי אחריה.
"או שרע," צחקה.
"זה לא מצחיק," אמרתי ברצינות, "למה לא אמרת לי?" כעסתי עליה על שהיא הסתירה ממני דברים.
"שכחתי," תירצה, "מה הסיפור הגדול?"
"שום דבר, את יודעת שאני לא אוהב ששוכחים להגיד לי שהתקשרו אליי," אמרתי למרות שאני כבר רגיל שרותם שוכחת להגיד לי זאת.
פעם אחת קניתי לה חבילת פתקים צבעוניים כדי שתרשום הודעות, היא גזרה את כולם, הדביקה אותם צמוד-צמוד ואז מִסגרה אותם יחד ומאז ועד היום יש לה תמונה של פתקים צבעוניים מעל המיטה. אפילו את החתימה שלה היא רשמה על אחד הפתקים. אני כמעט בטוח שהיא תכננה להפוך את חבילת הפתקים שלי לתמונה כבר ביום שהבאתי לה אותה. והתמונה הזאת אולי מצביעה על יצירתיות אבל בהחלט על חוסר כישרון ציור, כמוה-כמוני.
ניסיתי להתנהג כאילו לא אכפת לי מכך שיוני התקשר, אך כמובן שהיה לי אכפת. כבר למעלה משנה וחצי שלא דיברנו, או אפילו יותר, אני כבר לא בטוח בעצמי. וכל הזמן הזה חשבתי עליו, אם כי מאז שפגשתי את אייל- אני חושב על יוני פחות ופחות.
"עדיין לא הבנתי מה הקשר של אייל לטלפון של יוני," הודיתי כשחזרנו לסלון.
"אייל ואני דיברנו ואז הפלאפון שלך צלצל. אתה היית באמבטיה, אני חושבת, זה היה מזמן ו..."
"מזמן?" קטעתי אותה, "רגע, ה'מזמן' שלך או ה'מזמן' שלי?"
היא צחקה ואז אמרה "שלי, שלי."
לרותם יש מידת זמן שנקראת "מזמן" אבל משמעותה היא לא למשהו שקרה לפני הרבה שנים, אלא למשהו שקרה בשבוע האחרון או אפילו באותו היום.
אני זוכר שכמה ימים אחרי שנכנסו לדירה, יעקב ושמחה דפקו בדלתנו ובירכו את רותם שפתחה להם אותה, בברכת "ברוכים הבאים לבניין!". והיא בתגובה חייכה ואמרה "תודה! אבל אני גרה כאן ממזמן", יעקב ושמחה ודאי חשבו שהם נכנסו מאוחר מדי ורותם אולי נעלבה מהם על ששכחו לברך ביום הראשון לבואנו. בכל אופן, מאוד צחקתי כשנזכרתי במבטים התמוהים של יעקב ושמחה אחרי שרותם סיפרה לי מה כוונתה הייתה, ועדיין, במילה זאת.
"ואז אייל הסתכל על הצג של הפלאפון שלך, שהיה על השולחן," המשיכה רותם, "וראה את השם 'יוני' מופיע עליו."
"אה, הבנתי. ואז הוא שאל אותך מי זה ואת סיפרת לו?" שיערתי.
"כן," ענתה, ואני בתגובה נתתי לה מבט של "זה לא יפה לספר סודות של אחרים."
ועכשיו, כשרותם ודאי מרגישה מעט אשמה, זה זמן טוב לברר מה קורה איתה
ועם אייל.
"תגידי לי," אמרתי אחרי כמה שניות.
"עוד שאלה?"
"כן. מה קורה בינך לבין אייל?"
היא סימנה לי עם הראש שאקצר ומיד פיהקה פיהוק רחב. היא עייפה, מסכנה! אחרי יום עבודה קשה במשרד חייבים לישון. אנחנו רק היינו בבריכה והשתכשכנו במים והפיצוץ לא היה אלא זיקוק מיום העצמאות ששכח לעוף לשמיים ולצבוע אותם בכתום-צהוב.
"בינינו? הכל בסדר, טוב תודה," אמרה בשקט. "תסלח לי, אני עומדת להתמוטט עוד שנייה מעייפות," היא קמה. "לילה טוב, רועיצ'וק," בירכה בחן והלכה לצחצח שיניים ולהסתרק, היא אוהבת להסתרק לפני שהיא הולכת לישון.
"לילה טוב," השבתי.
והסתכלתי עליה הולכת ונזכרתי בפעם הראשונה שפגשתי אותה. זה היה במסיבה של חבר משותף. מיד כשהגעתי הוא סיפר לי על איזו בחורה חכמה, מצחיקה ומאוד יפה וכדאי לי לנסות "לראות מה העניינים איתה". בזמנו הייתי עדיין בלבטים, כך שלא סיפרתי לחבריי הטובים מהי קִרבתי למין השני...
הוא הפגיש בינינו ומיד התחלנו לדבר. אמרתי לה איך קוראים לי והיא גם. היא סיפרה לי שהיא צריכה דירה באיזור והיא מחפשת ממזמן ושאלה אותי אם אני מכיר איזו דירה. אמרתי לה שגם אני מחפש אבל שאני לא מכיר. היא נראתה לי בחורה מאוד נחמדה ובגלל- או בזכות - הלבטים שלי שיערתי שכדאי לי לנסות לפתח איתה שיחה ו"לראות מה העניינים איתה", כמו שחברי אמר.
ותוך כמה דקות, כבר הכרנו אחד את השנייה בצורה נהדרת ומקיפה. אחרי כמה ימים נפגשנו במסעדה ברחוב מקביל לרחוב שאנו גרים כיום. במסעדה היא סיפרה לי על משפחתה ואני- על שלי.
שאלת המיליון "כמה חברות היו לך?" לא אחרה להגיע ותשובתי המביכה ניתנה מיד אחריה. "אפס," עניתי והיא אמרה "שש". וכדי להעביר נושא לנושא שהיא בטוח תרצה לדבר עליו, אמרתי לה שראיתי מודעה על דירה להשכרה/למכירה ברחוב קרוב למסעדה. וכך קבענו שאדבר עם בעל הדירה ונלך שנינו לראות אותה. היא כמובן דיברה על כך ושכחה את העניין המביך אבל עברה לאחר כששאלה "נגור ביחד? בן ובת באותה דירה?"
"אם יהיה מקום, אז למה לא?" עניתי.
ואחרי כמה שבועות כבר נכנסו לדירה ואף עשינו שם שיפוץ קטן.
ועכשיו אני יושב על הספה בסלון ונזכר איך לפני כמה שנים לא הכרנו זה את זו ונזכר בעברינו המשותף.
רותם כבר הלכה לישון. ואני קמתי מהספה והלכתי לצחצח שיניים.
נכנסתי בשקט לחדר, מגשש באפלה, התקדמתי אל מיטתי כשידיי מופנות קדימה על-מנת שלא אתקל בשום רהיט ובשום אייל, הרמתי את שמיכתי, נשכבתי על המיטה והלכתי לישון.
במחשבתי האחרונה דמיינתי את עצמי קם בבוקר, אחרי צלחת קורנפלקס הגונה וכוס קפה מרעננת, ואני הולך לפלאפון כשהכוס בידי ומתקשר ליוני. הוא עונה לי ושנינו נפגשים ומדברים וצוחקים שעות רבות. ואז אייל נכנס למקום המפגש, לובש גופיה אדומה דקה ומכנס קצר. הוא לוקח כיסא ויושב לידנו, ושלושתנו מדברים וצוחקים שעות רבות.
ולפתע התחלפו המחשבה, החלום, בסיוט- יוני מציב בפניי את ההחלטה הבלתי אפשרית: "אני או הוא?" ושניהם מפסיקים לצחוק ומיישרים מבטי לעברי.
אני מתחיל להגיד "אייל " ואז הכיסא של יוני נשבר לשניים. אז אני חוזר בי ואומר "יוני" ואותו הדבר קורה לכיסא של אייל. ואחרי כמה שניות בהן אני חסר אונים, לא יודע מה לענות, סדקים פורצים תחתינו והכיסאות של יוני ואייל נופלים לתהום אפל בזה אחר זה. ורותם יוצאת מהתהום ומחבקת אותי ולוקחת את אחת מציפורניה הארוכות ונועצת אותה בצווארי. "אסור לרקוד על שתי חתונות, ובטח שלא על הגבר שלי," היא לוחשת לי באוזן. והיא צועקת "אסור!" ודוחפת אותי לתהום שנפער גם מתחתיי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
