עולמו של תום בליץ

הקיץ עלול להטעות , עם כל הילדים והצלחות המעופפות שעפות מיד ליד ,

נתקעות מפעם לפעם בעץ גבה-קומה ופוגעות בעוברי אורח תמימים שבדרכם לחוף או לבריכה .

אך בחורף .

כעת , בחורף , אין איש עובר ושב .

הגן היפיפה הופך כעת לעזוב , משמים , ועציו נראים כעת קודרים מאי פעם .

החרכים שהותירו אותן צלחות מעופפות בעצים לפתע בולטים הרבה יותר ,

קוראים ליד שתשלח דבר-מה שימלא את הריק .

ואין עונה מלבד הגשם .

אותו הגשם המבריח כל נפש חיה .

אותו הגשם אשר ממנו ירא הגן כל-כך בחודשי הקיץ .

אך בחלוף הזמן יתבגר הגן ויבין כי דווקא החורף הוא שעתו היפה מכל ,

כי אותן טיפות הגשם אינן דורשות דבר ממנו .

הן באות , מרצונן החופשי ,

וכשהולכות - מותירות לגן דווקא שלוליות כמזכרת .

אך הקיץ?

עלול להטעות .