| |
תאונה פולנית
הצחוק הזה יגמר בבכי |
| 1/2007
חמניות
שתלתי עץ. אף פעם לא ראיתי עץ מוזר כזה. גזע חלק בלי ענפים שראשו קטום ועליו פזורות עיניים ירוקות. זקן שעבר בעמק אמר שאין לי מה לדאוג, אחרי הגשם הראשון כל עין תצמיח ענף. חפרתי גומה עמוקה ושתלתי בה את העץ, ובזמן שהידקתי את האדמה סביבו בשקדנות גדולה התכופף הגזע כמו תולעת שמנה, מצמץ בעיניו, קדח חור באדמה והחליק פנימה. תפסתי אותו בזנבו בחוזקה והטלפון צלצל. התעוררתי בבת אחת.
"זוהר?"
"שלום זה בקשר למודעה, אפשר לדבר עם זו?"
"זו אני"
הוא אמר שהוא סוכן ביטוח. יש לו במשרד חדר קטן שכרגע משמש כמחסן אבל אם נגיע להסדר שיהיה טוב לשנינו אפשר לארגן שם פינת עבודה. אמרתי שאני יכולה לענות לטלפונים, לעזור במה שצריך במשרד, כל עוד ישאר לי זמן לעבודה שלי. גם לנקות לא אכפת לי. הוא שאל בת כמה אני, אמרתי. הוא שאל איך אני נראית, הרחקתי את הפומית והסתכלתי עליה בתמיהה כאילו היא אחראית לשאלה הזו.
"מה זה שייך איך אני נראית?"
"חשבתי שנוכל להגיע להסדר יותר אישי"
"יותר אישי? איך קוראים לך?"
"אהוד"
"אז ככה אהוד. יותר אישי לא כלול היום בסל השרותים. שלום ותודה"
איזה אנשים דפוקים בשכל, אמרתי לזו שבמראה. זו שבמראה ניסתה לעשות משהו עם השיער הסתור ולא ענתה. אולי הנהנה קצת בעגמומיות קפוצת פה, כמו שהיא עושה כשהיא מדוכדכת. אבל אני לא בטוחה. כבר לא הסתכלתי.
בזמן ששתיתי קפה ראשון של בוקר עוד מישהו התקשר ואמר ששמו מוטי. יש לו מסדרה ומעליה גלריה די מרווחת שאין בה שימוש וכנראה שאף פעם לא יהיה. הוא לא רוצה תמורה על המקום, ממילא הוא עומד תמיד ריק, אבל שנינו נרויח עם יווצר שיתוף פעולה בעבודה. אנחנו בעצם מתפרנסים מאותו ענף. הוא נתן לי כתובת בדרום העיר.
"אני כאן היום עד שתיים. שישי זה יום קצר, אם תרצי תבואי לראות"
בתשע וחצי אבשלום הגיע. הייתי אחרי הקפה השלישי, חצי בכי וסט מורחב של רחמים עצמיים. אבשלום והעוזר שלו העלו את התמונות. רוחמה יצאה להשגיח. כשעלו החמניות של ואן גוך עצרה את אבשלום, "זה בשבילי". אמרתי לה שתחכה קצת, יש עוד המון תמונות. אבל רוחמה כבר אחזה בחמניות כנגד קטיפת הספה ואמרה שזה בדיוק זה.
"איפה זוהר?" אבשלום שאל
"למה? אני לא מספיק טובה?"
"כל עוד את חותמת אין בעייה"
"אני אחתום"
"העלתי מאה שבעים וארבע חתיכות, המחירים לפי הגודל של הקנווס. יש חמישה גדלים הם מסומנים מאחור. תספרי טוב, שלא יהיו אחר כך עניינים. הנה המחירון. כל מה שאתן מוכרות שלושים אחוז שלכן. מה שישאר אני אוסף חזרה בתחילת שבוע הבא. נתאם כבר. תמלאו חשבונית על כל מכירה, הנה הפנקסים, עשו לי טובה תעבדו מסודר"
"יהיה מסודר, אל תדאג"
"את צריכה עזרה במשהו לפני שאני זז?"
"כן. תעזור לי להוציא את המיטה הזו מהחדר"
כשהטיטאניק הייתה שעונה אל קיר המרפסת חתמתי על תעודת משלוח והוא הלך. כמה דקות אחר כך הוא חזר, מחבק מיחם נירוסטה גדול.
"שכחתי לתת לך את זה. תני לאנשים קפה. זה טוב למכירות. החלב עלייך"
אם היו נותנים לאבשלום לנהל את העולם הכל היה מאורגן טיפ טופ.
הסרתי את הציורים שלי מהקירות, הוספתי מסמרים ותליתי הדפסים רבים ככל האפשר. את הנותרים העמדתי על כסאות, על שולחן המטבח, על השיש ולאורך הקירות בצורה נוחה לדפדוף. את הכפולים ערמתי במרפסת כחיל מילואים. לא נשאר חלל חף מרפרודוקציות, בלי שמץ אפליה בין גדולי העולם בכל הזמנים לשקיעות לפי מטר רץ.
שוב הטלפון. גבר התקשר בעקבות המודעה. לא אין לו משרד אבל הוא מוכן לתמוך בי אם אארח אותו אצלי פעם או פעמים בשבוע. אמרתי שזה מאד נדיב מצידו, שאני מודה לו בשם ההנהלה וצוות העובדים וטרקתי. הטלפון צלצל שוב. לא עניתי. ישבתי במטבח ובהיתי בנקודה עלומה מעל הכיריים.
| |
| כינוי:
ZU
מין: נקבה
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
