| |
תאונה פולנית
הצחוק הזה יגמר בבכי |
| 1/2007
מסטר פיס
ריבוע השמש על רצפת המטבח הצטמצם לפס צר. סימן שצהרים. ניתקתי את עצמי מהכסא ומהתקוה שהיא תבוא או תתקשר לפני שאמחל על כבודי ואתקשר בעצמי. התלבשתי, אספתי את השיער לקוקו מסודר, אמרתי לעצמי הקפוצה במראה שמתסכול לא מתים ונסעתי לראות את הסדר של מוטי. ובגלל שהראש שלי היה עסוק בטרדות שאין להן דבר עם הדרך, מצאתי את עצמי מסתבכת ברחובות הקטנים של דרום העיר, נהדפת מאין כניסה אחד למשנהו. טנדר פרק סחורה על נתיב הנסיעה, נהג מונית ניהל משא ומתן עם הנוסע שלו. זחלתי אחרי סוס ועגלה שעליה עמדו שלושה כסאות פורמייקה וספה חומה. על הספה ישבה ילדה דקה ששיניה הקדמיות מרווחות. היא פיצחה גרעינים שחורים וירקה את הקליפות על הכביש. כשראתה שאני מסתכלת הוציאה לי לשון. הכל היה עז צבע ושוקק. עולם הפוך למטבח שלי עם כתם השמש הנסוג.
על אף שניסיתי לשמר את המלנכוליה כמעשה של עצמאות דווקא, משהו מקומט בתוכי התחיל להתיישר בכוחה של החיות המתפרצת. כשמצאתי את הכוך של מוטי כבר היה לי חיוך על הפרצוף. כזה שאומר - אדיוט מי שמדוכדך היום. עם דעתי המשתנה תדיר על העולם נכנסתי, הושטתי יד ואמרתי "שלום אני זו".
"אה" האיש הצביע אל מאחורי המכונה "את בטח מחפשת את מוטי".
מוטי ישב דחוק בפינת החדר. ענק מכריס בגופייה לבנה. על פניו זיפים מפותחים שאו טו טו יקבלו הסמכה לזקן. הוא הקיש על מה שנראה כמו מקשים של מכונת כתיבה, אלא שהמקשים היו מעוגנים למפלצת ברזל שתפסה את רוב רוחבו וגבהו של החדר. כל הקשה גררה בעקבותיה סדרת קרקושים וקולות תסיסה.
"מוטי, מחפשים אותך"
החדר להט. מוטי קם ומחה את הזיעה מפרצופו הלא מגולח. להפתעתי הוא לא היה גבוה. הענקיות שלו התקיימה בפלג הגוף העליון. כשנעמד לא נראה גבוה בהרבה מבעת שישב. זה הטריד אותי, כאילו יש כאן רמאות או אחיזת עיניים שאני לא מצליחה לפענח. רק אחר כך ראיתי שהכיסא שלו גבוה. האיש שטף פנים וידיים וניגש אלי ביד מושטת ללחיצה כשהמגבת מושלכת לו על הכתף.
"נעים מאד, מוטי"
לחצנו ידיים. הוא הצביע על הזקן הטרי
"אני באבל"
"אני מצטערת" אמרתי כמו שאומרים וזה הביך אותי. הוא עשה תנועה של ביטול
"את זו" הודיע. כאילו התקבלתי אצלו ברגע זה לתפקיד של להיות עצמי. מוטי שלא היה ער למחשבות שלי הנוטות להתפתל ולהסתבך ללא מוצא כדוגמת החלק הזה של העיר, הצביע בגאווה על מפלצת הברזל.
"לינוטייפ. מכירה?"
"לא מכירה"
מוטי הקיש 'ב-ו-ק-ר ט-ו-ב'.
"תראי"
הלכנו סביב המכונה. הוא העביר אצבע לטפנית על צלעות הברזל והסביר איך בעת ההקשה נשלפת תבנית האות ומתמלאת בעופרת נוזלית מהדוד שנשמר בטמפרטורת התכה, אחרי הקרור יורדות המטריצות היצוקות אל לוח הסדר. שם מחכה להם העוזר של מוטי, מיישר ומהדק את משטחי הטקסט. כשהלוח מלא ומהודק מורחים עליו צבע, מעבירים במכבש והנה תדפיס. מסטר מושלם להעביר לבית הדפוס.
"את רואה איזו הטכנולוגיה? הכל אינסטנט. אחרי שמאשרים לי את המסטר כל האותיות חוזרות להתכה."
עלינו במדרגות צרות אל גלריית עץ שנתלתה במרומי החדר. הכל היה מאובק, גרוטאות מתכת וארגזים היו מונחים שם. מוטי אמר שזה הכל זבל וצריך להעיף. מהחלון הקטן המסורג אפשר היה להציץ אל מוסך רכב צמוד. מישהו הלם שם בחריצות בלתי מתפשרת בכנף מעוכה של פיג'ו. ללכלוך ולרעש הצטרף חום חורך שעלה מדוד העופרת המבעבע של פאר הטכנולוגיה. מוטי הצביע על מרחבי הגיהנום התלוי
"כל זה יכול להיות שלך. אז מה את אומרת?"
"תמיד חם פה ככה?"
"כן אבל מתרגלים"
אמרתי שאני לא יודעת.
מוטי אמר שהוא גווע ברעב. ממול מוכרים סנוויץ' טוניסאי הכי טעים בארץ. אם אני רוצה את המקום וגם אם לא, את הסנדוויצ'ים של יונה חובה לטעום. לפחות פעם אחת.
| |
| כינוי:
ZU
מין: נקבה
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
