| |
תאונה פולנית
הצחוק הזה יגמר בבכי |
| 1/2007
ביקור
מרחוק ראיתי את רוחמה נשענת על מעקה המרפסת ועוקבת מעשה נץ אחרי דמות שישבה על הגדר שבכניסה, בלי לחוש שיש לה צופה במרומים. חניתי ברווח הצר בין הסובארו של שושנה וברוך לרינו של גביזון. חניה של מקצוענים. הצצתי במראה מרוצה מעצמי, הסרתי שביב טונה טוניסאית מחזית החולצה ויצאתי. מקלחת ולישון. לישון. לי-שון, לי-שון. ובעוד אני מיישנת את עצמי בדרך הקצרה למיטה קם האיש בחולצה הלבנה ובא לקראתי בפנים חוששים ובידים מושטות.
"שלום זו"
"שלום מנשה"
לא ידעתי מה עוד להגיד לו. היה רגע ארוך מדי של שתיקה כמעט כואבת
"הבאתי לך. זה כבר יבש" על הגדר היה שעון הציור שלי ארוז בנייר חום.
הושבתי את דוד מנשה באיזור התקופה הכחולה בין המוקיון לגיטריסט של פיקסו. הגשתי לו תה ובקלאווות מיום ההולדת המפורק של זוהר. הוא ישב מולי בשיער הכסף והקמטים כמו תלמיד לפני המנהלת ומולל בשתיקה את הברט. ישבתי על קצה הכיסא לפני מפרשית באופק של ים ירקרק וחיפשתי משהו להגיד כדי שהמבוכה לא תחמיץ. סבתא שלי הייתה אומרת אם אין לך מה להגיד תשתקי. ישבנו נבוכים עד שמנשה קם ואמר שהוא צריך ללכת. ליוויתי אותו אל הדלת. אחר כך הוצאתי את הציור מהאריזה. את זה אני עשיתי? המרחק עשה לציור רק טוב. בכל זאת הגליתי אותו למרפסת עם הפנים אל הקיר. מנשה אפילו לא שאל איפה זוהר.
| |
| כינוי:
ZU
מין: נקבה
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
