| |
תאונה פולנית
הצחוק הזה יגמר בבכי |
| 1/2007
כמה זה שוקל
משכתי את סדין הבורדו עם הפרחים הקטנים מעל המיטה. פרשתי אותו על השטיח בסלון. הוצאתי מהארון את הבגדים התלויים, הינחתי אותם עם הקולבים במרכז הסדין, עליהם ערמתי את מה שהיה מקופל על המדפים ובמגירות. על כל זה שמתי את אוסף הנעלים, את השועל של לורנס, את הברכה ובדחף הרגע גם את הפרחים. בתוך נעל עקב חומה תחבתי בגליל מהודק את מחצית הפדיון מהבזאר. קשרתי הכל. תהיתי אם אני בכלל יכולה להרים את זה.
כשהייתי ילדה בא אלינו האיש של המכבסה. הכביסה עמדה צרורה על יד הדלת בסדין שארבע קצותיו מהודקים בקשר עבה. בדיוק כמו הצרור הזה. האיש של המכבסה היה ענק. על ידיו צמח שיער צהבהב מתולתל והעור שלו היה ורוד. הוא הניף את הצרור בקלות מבהילה, תלה אותו על קרס שבלט בקצה המשקל שהיה צינור מתכת מבריק, נהם את התוצאה, רשם משהו על פתק שדחף לכיס החולצה. "תבוא יום שלישי לקחת גברת" אמר לאמא שלי, העמיס את המשא על השכם, תקע בי את מבטו חסר הריסים ויצא.
מה אני שוקלת עכשיו?
ברוך של שושנה מהקומה השלישית עזר לי להוריד במדרגות ולשים בבגאז'.
"איזה כובד, מה את סוחבת שם. גופה?"
"איך ניחשת ברוך"
רוחמה צעקה מהמרפסת "מה את עושה?"
"לא עכשיו רוחמה"
המכסה לא נסגר. אמרתי שלא חשוב, זו לא דרך ארוכה, אבל ברוך אמר שאי אפשר לנסוע ככה. המכסה יכול לעוף והלך להביא חבל. כל הדרך לבית של זיגי ותמרה החזקתי את ההגה חזק כאילו שהוא זומם לברוח. אמא של תמרה עדיין עמדה באותו המקום, נשענת על העמוד החלוד שלה. צריך לנתק את כפות הרגלים שלה מהאדמה כי אין ספק שמשהו מדביק אותה לשם. בכוחות העודפים שמעניק הכעס פרקתי את הצרור מהרכב, גררתי אותו באבק עד פתח הבית ונסעתי משם בשביל לא לחזור לעולם. אמא של תמרה צחקה. היה לה צחוק ילדותי מפתיע שעשה לי צמרמורת אפילו יותר מהמבט המשוגע.
חסמתי את התגובות, אתכם הסליחה.
אשמח (אנדר סטייטמנט) לשמוע כל מה שיש לכם להגיד ויותר בסוף.
שבוע נהדר שיהיה לכם,
אל תעשו שום דבר שאני לא הייתי עושה,
ממני ZU
| |
| כינוי:
ZU
מין: נקבה
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
