| |
תאונה פולנית
הצחוק הזה יגמר בבכי |
| 1/2007
תיקונים
"דון קישוט אתה צריך לנוח
יש כל כך הרבה טחנות רוח"
הכנתי תערובת גבס וסתמתי את החורים בקירות אחד אחד. כשסיימתי נראה הקיר כלוקה באבעבועות לבנות. הבאתי את הציורים מהמרפסת כדי להחזיר אותם למקום אבל נראה לי מטופש לתקוע שוב מסמרים בכותל החולה. אולי רק אחד או שנים. העמדתי את הציורים בשורה, פסעתי לנוכח המסדר ונאמתי להם שהם מאכזבים, נחותים, אין להם תואר ולא הדר והם לא ראויים להיתלות בחדר שמכבד את עצמו. סתם ציורים מחורבנים. השתדלתי להישמע מרושעת. ערמתי את כולם, והורדתי ככל שיכולתי לשאת אל פחי האשפה. ניסיתי לתחוב אותם פנימה אבל הם היו גדולים מדי. תמיד אהבתי בדים גדולים מדי. הנחתי אותם שם ועליתי להביא את השאר. ברגע האחרון חננתי את הציור החדש אבל אמרתי לו שהוא יצטער מאד אם יגרום לי להתחרט על ההחלטה הזו. עשיתי המון רעש בחצר האחורית, ניתצתי ציור אחרי ציור, מטיחה בעמודי הבטון של הבית. תלשתי, מרטתי ודרכתי עד שהכל נכנס. כמה כפיסים וזנבות קנווס נותרו משתלשלים בעליבות משפת הפחים. עליתי הבייתה ולא יכולתי להרגע, טיפסתי ומשכתי מעל ארון הבגדים את תיק הרישומים. הוא החליק לי מהיד ונפרם. הסטוריה של עירום על גליונות נייר עיתון התפזרה בחדר השינה כמו כרוזים ממטוס של מדינה מנצחת. אספתי, קימטתי את הגליונות, והידקתי אלי ככל שיכולתי לשאת. הורדתי לחצר וחזרתי לאסוף את השאר. כשנערם הכל למטה בחרתי אחר אחד, הבהרתי לו את דעתי עליו בפרט ועל החיים בכלל וקרעתי בכוונה מרובה לפיסות קטנות. כשהתעייפתי מלטפל בהם אחד אחד הרמתי קבוצות עבות וסרבניות. פרקי האצבעות דאבו ולא ויתרתי. נלחמתי בערמת הנייר בקריעה ובקללה עד שהכל הושלך קרעים קרעים לפחי האשפה. עמדתי מתנשמת במתחם הזבל וחיכיתי להקלה שהרווחתי ביושר שתרד עלי, אבל היא לא ירדה.
| |
| כינוי:
ZU
מין: נקבה
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
