| |
תאונה פולנית
הצחוק הזה יגמר בבכי |
| 1/2007
לנשום מהר ושטוח
"את מחליטה איך יהיה, קארין אמרה. את בוחרת אם להיות שמחה או עצובה. אם להתעצבן או להישאר cool. המציאות היא מה שהיא. ככה וככה וככה. כמו נחל, כמו הר, כמו שדה. פעם חמסין פעם שלג. את מפרשת אותה דרך העיניים שלך, דרך הרוח שלך. את מחליטה מה להרגיש. את קובעת מה אלוהי ומה חרא."
"זוהר חראית"
"זהר היא זוהר. ככה היא. חבילה קומפלט. כמו כל אחד, טייק איט אור ליב איט. אני רואה שכואב לך. אל תכעסי כל כך. אולי רצית ממנה דברים שאין לה לתת"
"אני עייפה מכל הגועל נפש. שום דבר לא מסתדר. הכל מסתבך ומתקלקל."
"אוקיי זו. אל תדברי עכשיו. בבקשה תקשיבי. אני רוצה לעשות משהו איתך. את מוכנה לסמוך עלי?"
אמרתי שכן
"תשכבי על הגב, הראש בצד הזה. תניחי את הידיים לצידי הגוף ותנשמי כמו שאני אגיד לך."
"זה הכל?"
"תסתכלי רגע עלי. ככה. נשימות שטוחות ומהירות יותר."
"בשביל מה זה טוב?"
"רק תנשמי. זה יכול להיות קשה אבל אל תפחדי אוקיי? מה שלא יקרה אני לא עוזבת אותך"
"את צוחקת. לפחד לנשום?"
קארין אחזה בכתפיים שלי.
"תנשמי זו."
"אבל מה צריך לקרות?"
"לא יודעת. אצל כל אחד זה אחרת. הנשימה חכמה, היא תחליט."
מטורללת קארין הזו. מילא, גם זו דרך להיפרד. כאבו לי הרגלים מהבעיטות בפחים והאצבעות דאבו מהמאבק עם הרישומים. הלב גם כן כאב. לשכב על הגב בעיניים עצומות ולנשום. את זה אני יכולה.
כשהנשימה מודעת צריך להשגיח עליה. כאילו השתחררה מחסות הטייס האוטומטי ועברה לידנית. אחרי זמן מה, על אף שהייתי רפויה וכמעט נרדמתי הרגשתי תחילתו של לחץ. תחושה של חול ים חמים נערם על החזה שלי, צובר כובד, עוד כובד, עוד כובד ונהייתי עצובה. בהתחלה עצובה קצת, אחר כך עצובה המון. לא עצבוביות רגילה שאני מחזיקה בתיק עם המנטה והטישו. עצב ענק. חובק. הוא כבר לא היה בתוכי אלא אני בתוכו, ולא היה יותר אויר לנשום, רק שני טון עצב חלמוני. מתוכו ביצבץ מלמטה למעלה מבטו מלא הלגלוג של השועל, כולו קוים דקים וסומרים.
"אל תפחדי, אני לא עוזבת אותך. תנשמי עוד"
"קארין כואב לי"
"תבכי. מותר."
הייתי נאחזת בה אבל הידיים לא זזו כאילו לא היו שלי יותר. רק הכאב היה. חופר ומתפשט כמו בעל בית בחדריו. הכל חתר, התערבל, השחיר כמו הצללים הרעים של מוסורסקי בלילה על הר הקרח. פחדתי. רציתי להפסיק את זה. הכי בעולם רציתי להפסיק את זה, אבל לכי תחזירי מפולת בוץ לאחור. והכאב הזה.
צרחתי.
צרחתי עוד.
"תצעקי. מותר."
התחושת החידלון הייתה גורפת. חשבתי שככה מתים אבל כל הזמן נשמתי כי קרין אמרה תנשמי, כי היא אמרה אני מחזיקה אותך זו, כי היא אמרה אל תפחדי.
| |
| כינוי:
ZU
מין: נקבה
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
