| |
תאונה פולנית
הצחוק הזה יגמר בבכי |
| 1/2007
אלוהים אני חיה
"אלוהים אני חיה" הקול שלי היה מרוסק.
"ישנת המון" קארין הניחה כוס על השידה. בכוס שחו עלים ירוקים.
"מה זה?"
"פלרגוניום. קטפתי בגינה של הבית"
אולי היא רוצחת אבל החיוך היה לגמרי מלאכי
"חשבתי שאני הולכת למות"
"איך את מרגישה עכשיו?"
באמת איך? בדקתי. כל האיברים היו למרבה הפלא במקום. לא היו לי סימנים כחולים. שום דבר לא כאב יותר. הרגשתי מקורצפת וקלה. הכל התרווח אצלי כמו פלונטר גועלי שהתרופף ואפשר לפרום עם קצת תבונה וסבלנות.
"מה זה היה תגידי."
"ריברסינג"
"רי-בר-סינג? נולדתי מחדש? שיט. מה אני עושה שוב עם החיים המחורבנים האלה"
קארין לא מגיבה לסרקאזם. היא עקרה אותו מהנוף הפרטי שלה. במקומות שהוא בכל זאת צץ כדרכה של יבלית היא לא רואה אותו.
"זה מנקה אנרגיות רעות ופותח את הלב. שיהיה מקום לאהבה ולבריאות. זה מה שרציתי לתת לך"
"קארין זו המתנה הכי מפחידה שאי פעם קיבלתי אבל אני מרגישה נהדר. מזמן לא הרגשתי ככה. תראי אני עפה" ונפנפתי לה בזרועות.
לפנות בוקר לקחתי אותה לשדה. חילצנו את התרמיל מתא המטען בכוחות משותפים והוא עמד לצידנו, מציין בנוכחותו המונומנטלית את נקודת הפיצול. היא חוזרת לחיים שלה ואני ממשיכה לקרטע בשלי, צרודה כדבעי עם רווח זמני בין הלב לסרעפת. יש מקומות שהם לגמרי ברורים. פרות לא מתבלבלות לחשוב שילדים הם עשב. ילדים מאמינים שרכבות הן סוג של הבטחה וכולם מאמינים שמה שנאמר בכוונה גדולה מתקיים מעצם הלהט שבאמירה. כמו הלהט שלי כשאמרתי לבוקובזה בלילה ההוא שאני מאוהבת. ככה גם אמרתי לקארין שאני לא אשכח אותה לעולם והתכוונתי לגמרי. הורדרדות הכתומה של הבוקר העולה נתנה למילים משנה תוקף. נפרדנו בחיבוק על יד תא המטען הפעור. היא גררה את התרמיל בהליכה לאחור והפקח כבר נזעק להודיע במלא הסמכות הבוקעת מכובעו ומדיו שהחניה אסורה. כאן רק פורקים. קארין והתרמיל עברו בדלת האוטומטית אל אולם הנוסעים וזו נסגרה אחריהם בנימוס ציבורי צונן. רציתי שתעמוד לרשותי שוב המרפסת הישנה ההיא שצפתה אל מסלול ההמראה. שאז הייתי מחפשת אותה בין הכתמים המטושטשים שמאחורי החלונות לנפנוף יד אחרון, לפני שהמטוס מאיץ על המסלול, נותן ברגע מרוכז שכולו נהמה את כל מה שיש לו וצולל לשמים.
- סוף -
| |
| כינוי:
ZU
מין: נקבה
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
