| |
תאונה פולנית
הצחוק הזה יגמר בבכי |
| 11/2004
הפאק שאחרי
אחרי החתונה נסענו ליומיים למלון דניאל. מתנה מההורים. הורי נתנו לנו את האוטו לירח הדבש. שיהנו הילדים ושיהיה לדבק טוב, אמן. אהבתי לנהוג. לקורטינה היה מנוע אלף שש מאות ומוט מהלכים מתחת להגה. היה גם מושב ארוך עם חיבור פגום שניתק תדיר בקפיצות של הדרך וגלש לאחור עד שלא הגעתי עם הרגליים לדוושות. מה שהכריח אותי להיתלות על ההגה. הרפי לא היה לגמרי מרוצה כי זה אמר שהגברת נוהגת. הוא היה אז רק אחרי הטסט השלישי. עניין רגיש אצל חצי אל אבל הוא וויסת את הצריבה בהערות צוננות על הנהיגה שלי. או יה.
ליל הכלולות היה אמור להיות הלילה של חיי, לא פחות. רציתי. כל כך רציתי. רציתי אותו רומנטי רציתי אותו פראי. רציתי אותו קרוב. רציתי אותו קינקי. רציתי הרבה דברים ולא הינחתי למה שכתבה המציאות על הקיר להפריע לי.
הרפי היה המאהב הראשון שלי. אלא שהעובדה הנוסטלגית לא צלחה להפוך אותו ליותר ממאהב פושר. (אני נדיבה כאן) אז למה בדיוק ציפיתי?
קודם כל לקירבה ולחום, ולתחושה שאני מתמיד רעבה אליה, להיות חפונה היטב. זו הפעם הראשונה שהייתה לנו פרטיות ומיטה זוגית אמיתית כמו שאפשר היה למצוא רק בחדרי השינה של אבא אמא. היה חדר עם מנעול ושטיחים, מרפסת ואמבטיה שאפשר לנצל באופנים שלא באו בחשבון בדירות הקטנות של ההורים, כשהם ישנים או לא מעבר לקיר, נושמים, משתעלים, מכחכחים ומדשדשים לשרותים.
פקידת הקבלה נתנה לנו מפתח לחדר שלוש מאות וחמש
"מזל טוב. יש בחדר סלסלת פירות ושמפניה מתנת המלון"
באמת היו על השולחן שני תפוחים, בננה אחת קצת עייפה, בקבוק יין נתזים וברכה מודפסת. וואו. מה עושה כלה מתחילה מול כל השפע הזה? קופצת על המיטה.
"בוא הרפי. זה כייף לא נורמאלי"
"תתבגרי כבר" הרפי אמר והדליק את הטלויזיה
ועדיין קיוויתי שזה יהייה הלילה הגדול, אולי כי הראש שלי נוטה לא להתחשב בגורמים שוליים כמו מציאות למשל.
והמציאות? כמה דקות חפוזות ומאכזבות עד דמעות, ההרפי אמר שהוא נורא אוהב אותי ונרדם. בכיתי קצת בלי קול, בדמעות של כלה מתחילה מול המציאות המתגלה מבעד לקרעי הפנטזיות.
| |
| כינוי:
ZU
מין: נקבה
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
