מן יום שכזה, שאתה מתעורר מאוחר-מאוחר כרגיל כמו שאתה עושה בכל חופש וזה נראה לך סתם עוד יום סתמי, אבל כשקורי השינה נוטשים את עינייך לאחר ששטפת פנים, וריח העוגיות חודר לנחירייך, אתה מבין שזה לא עוד יום רגיל. קורה משהו היום. עוד שתי שניות של התרת קורים ונזכרתי שערב יום כיפור.
אז אכלתי הרבה, המון, יותר-מידי, עד שכבר כאבה לי הבטן, ושתיתי הרבה, המון, יותר-מידי עד שכבר הרגשתי שהקיבה שלי מתמזגת למרק אחד גדול. בבטן כאובה עליתי לבית-כנסת ולשמע מזמורי התפילות נזכרתי כמה אני אוהבת את היום הזה. אחרי שעתיים בבית כנסת הבטן כבר לא כאובה, ועכשיו איך מעבירים את היום בלי מחשב, טלוויזיה, פלאפון. זה לא היה קשה כמו שחשבתי, ישיבה בנפתולי בית הכנסת עד שלוש לפנות בוקר מועברת במשחקי קלפים ודיבורים חסרי משמעות, עד שכבר קר יותר מידי והניקורים כבר מציקים מידי. קימה למחרת בבוקר בשלוש בצהריים בידיעה שהכרחת עצמך לישון עד מאוחר כדי שהרעב לא יציק, מה גם שבכלל לא הייתי רעבה, ולבסוף קריאה של פרק אחד בלבד בספר שהכנתי מראש, על אף שהכנתי שניים. שוב עלייה לבית-כנסת. שוב מזמורים. תקיעת שופר. נגמר. שוב כואבת הבטן יותר מידי.
ולמרות הכל, לא הרגשתי שיום כיפור.
ולמרות הכל, בעודי ישובה עם לפחות עשרים אנשים מסביבי, אני עדיין מרגישה בודדה ומנודה.
ולמרות הכל, היה לי קל, אפילו קל מידי, וזה גרם לי לחשוב על 'האם זה מה שינקה אותי מחטאי?
האם ביום אחד של חוסר מעש כל פשעי עד היום יתנקו?'.
כבר מזמן הגעתי למסקנה שאני לא קשורה למקום הזה בו אני גרה, האנשים פה שונים ממני וקשה לי להבין אותם. זה הדדי. בנתיים אני רק מסתגלת, ספק מרצון ספק מחובה. מחוץ לבית שלי, ברחובות הישוב הקטנטן הזה, אני לא יכולה להיות נורמה. אני לא יכולה להיות הנורמה שלי. אני צריכה שוב את אותה המסכה.
אפילו גבר החוסר ביטחון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נוֹרמָה.