פוסעת שניים, שלושה צעדים עד למקום האהוב עלי.  עומדת על קצה הגדה וכמה אבנים שדרכתי עליהן מדרדרות להן למטה. ונסחפות. שׂערי מתבדר ברוח קרירה שסחפה עימה גל ריח רענן ומלוח שאני כמעט יכולה לטעום, ריח אהוב שחובק עשרות זיכרונות מתוקים. אֹזניי מתמכרות לסימפוניית הגלים שחוזרת על עצמה מחדש כל פעם שקצף גלים נשבר על האבנים שמתחתיי בצליל ניפוץ מסחרר, וכמה טיפות מרטיבות אותי קלות ומצליחות בנגיעה רפה להעביר בי צמרמורת. והמראֵה. המראה. גווני המים הנעים בין טורקיז ירקרק לכחול עמוק שמשתלבים בשלמות מופשטת עם לובן קצף הגלים, השמיים התכולים-בהירים שנושקים למים בצורה מופתית וגורמים להכֹל להראות קטן וכלל לא מאיים, וכל הירוק הזה מסביב, וכל המבנים האלו שנראים פתאום יפים יותר ובכלל לא ישנים, וכמה סירות שממלאות את כל החסר בתמונה הזו, ואפילו החול נראה לי יותר צהוב ומבריק פתאום. ולרגע שכחתי שאני בבסיס צבאי. אבל רק לרגע, כי לאחר שחושי חזרו ממחוֹלֶם התבוננתי במגדל שמירה שמשמאלי ובהיתי בו כנראה יותר מידי זמן כי כבר יכולתי לראות מהמרחק הזה ששרר בינינו שהחייל, שעומד כבר כנראה מעל שעתיים ועושה כלום, נהיה נבוך. ותהיתי לשנייה מה הוא חושב.

ואחרי שהשנייה הזו חלפה, הסטתי מבט לרגליי ואבן קטנה ביצבצה תחת רגלי הימינית, והיא הייתי יפה יותר מכל האבנים, כך לפחות חשבתי לעצמי, אז הרמתי אותה והחזקתי אותה זמן מה, והיא השאירה מלח מחוספס על כף ידי שהעביר בי צמרמורת מהסוג הלא נעים. זרקתי אותה לים. רחוק, רחוק. כמה שיותר. וקיוותי, כנראה, שהיא תיקח איתה כמה זיכרונות, אבל היא לא, היא סתם השאירה מלח מגעיל על היד. ובטח החייל חשב שאני מוזרה. נבוכה, ברחתי.

כמה הייתי רוצה שנחזור לגור בחיפה.

12 באוקטובר, 2008.

....כן, שלוש שעות שמירה יכולות לגרום דברים כאלה, כבר שמעתי סיפורים. אז אני דיי בטוח שהיא הייתה סוג של הזייה, פטה-מורגנה משהו, השמש לא עושה לי טוב. למרות שכבר נהיה דיי קריר בימים האחרונים, כשאתה עומד במגדל המז***ן הזה הכל מרגיש חם. אתה לא יכול לשבת, לא יכול לאכול, לא יכול לדבר עם אף אחד, רק הים ואתה, ואיזה חֱבל שנשאר שם, כנראה אם מישהו יחליט להתאבד. אתה מגיע לאיזשהו שלב שאתה מתחיל לשנוא את הים, כל פרט ופרט בו. כל ניפוץ גלים מחריש את האוזניים, כל סירה באופק כאילו כולאת אותך. היא עמדה שם יותר מידי זמן בשביל להסכים איתי, ההזייה הזו. שנייה אחרי שמצמצתי והיא נעלמה, הבנתי שהיא בעצם לא הייתה שם וחשבתי לעצמי שהשמש באמת עושה לי רע אם אני מחליף את הזיות קמרון דיאז בביקני על החוף בילדוֹת מתבגרות. למרות שהיא הייתה יפה, אני חושב, קשה לדעת ממרחק. לובן שמלתה הדגיש את תווי פניה. או שבעצם, היא לבשה חולצה שחורה. ושׂערה? קשה להיזכר. הרוח פרעה אותו קצת.

והנה, אני שוב מוצא עצמי מבזבז שעות שינה יקרות על חוסר מטרה מובהק שאיכשהו שומר עליי שפוי. לילה טוב.

והנה, אני מוצאת עצמי כותבת מנוקדת מבט של חייל. ולמה, בעצם?

-

 "'כן, היא כתבה את זה בבלוג שלה.'

-          'בלוג? מה זה בלוג?'

'אתה לא יודע מה זה בלוג? זה כזה דבר שלוזרים כותבים ברשת שכולם יוכלו לקרוא.'"