בובום. פעימה אחת.

את יושבת לבד על על ספסל חצי שבור. באוזניים מוזיקה. בעניים נוף שמופרע על ידי כמה ילדים. בראש מחשבות של 'איך לעזאזל הגעתי למצב הזה', את עצובה ולא יודעת למה. בעצם אולי את כן, ובוחרת להתכחש למציאות. את מעדיפה לברוח לאוזניים שלך. חושבת לעצמך שאם היית חירשת כבר מזמן לא היית מסתדרת. את רק רוצה להיות לבד עם המוזיקה. או אולי את סתם רוצה לשמור על התדמית הקשוחה-אפלה-מתבודדת שלך. אבל זה סתם כדי שאף אחד לא ימצא נקודת חולשה. הכי אמיתית לכולם והכי פחות אמיתית לעצמך. זאת הסיבה שאנשים אוהבים אותך? ולמה בכלל? מה יש בך בכלל? זיוף אחד גדול, זה מה שאת.

וכל זה בפעימה אחת.

מיצמוץ קצת יותר מידי ארוך, ובפעימה השניה את כבר מוקפת בחמישה אנשים לפחות, ואת כבר לא קשוחה-אפלה-מתבודדת. את סתם, עצובה. ובטח שהם רואים. אבל זאת לא הסיבה שהם שם, למרות שאכפת להם. הם סתם צוחקים. הם מוגנים בשגרת חיים. ואת רוצה שכולם יעופו משם, ובכל לא זאת רוצה להשאר לבד. רק שהוא ישאר, זה מספיק. אה לא, הוא בכלל לא פה. הוא בכלל אחד מאלה שמפריעים לנוף. כו*#%!שלו.

כמה פעימות אחרי ואת שוב לבד. ומאחורייך שני ילדים שגורמים לך להרגיש עוד יותר לבד.

את חושבת על האירונה שבמצב. איך פעם זה היה את והוא, ואז את וההוא, ועכשיו זה בכלל הוא וההוא. ואת לא. ובא לך להרביץ למישהו, אז את מגבירה את הרעש באוזניים, ואז הם כבר לא יכולים לשאול אותך מה קרה לך. ואת חצי מחייכת חצי לא. ואז חיבוק מזוייף, כמעט כמו החיוך. ואחריו בא חיבוק אמיתי. אני אוהב אותך.

את כמעט בוכה. ויש לך לפחות עשר פעימות בשניה.

כמה זיוני שכל.

נעלמתי קצת. אפילו קצת הרבה. אני מרגישה דיי רע על ההזנחה, אבל באיזשהו מקום אולי הקלה. אני לא מרגישה צורך לכתוב פה כי דברים אחרים ממלאים. וגם שאני מחליטה לכתוב זה יוצא מן משהו גרוע ולא מובן (הנדון לעיל) שאחריו אני סתם מרגישה יותר גרוע. אבל הייתי חייבת משהו, אני פשוט לא יכולה להתנתק ככה.  כן, זה אנוכי. הרי יש פה אנשים שאני מזניחה באותה מידה. אנשים שהיו פה בשבילי שהייתי צריכה אותם, ואני פשוט לא הצלחתי להחזיר להם באותה יד. אני מצטערת שאני לא טובה כמוכם. קורה שינוי, ויש לחץ, אבל בסך הכל טוב. פעם-אתה-למטה-פעם-אתה-למעלה-פעם-אתה-למטה-פעם-אתה-למעלה.

"וכמו גלגל, זה יירגע, זה יסתדר,

ונקום למשהו אחר."

בית הבובות/לא איתה.