אז הגעת לסף. סף שבו כתיבה לעצמך כבר לא הייתה מספקת. לא הייתה מפלט טוב דיו.

אחרי מן יום כזה שאת מרגישה שאת חייבת לשחרר הכל, שלבד את כבר לא יכולה לעמוד בזה, שרצות לך בראש מחשבות של "כמה הייתי רוצה כתף להשען עלייה עכשיו, או אפילו רק אוזן, אוזן עצלה שלא חייבת אפילו להקשיב, רק לשמוע". אבל את בודדה.  

אז את הולכת למקום האחרון שכבר יכולת לחשוב עליו, כי אמא בהחלט לא באה בחשבון אחרי הבוקר, את הולכת למקום שבו אף אחד לא מכיר אותך, שבו את יכולה להיות מי שאת רוצה ואף אחד לא יוכל לשפוט אותך על כך, מכיוון שהרי הם לא מכירים אותך, רק את הכתיבה שלך.

ואולי למרות שאת חושבת שבנית לעצמך את הדמות הזאת שכל כך רצית לכתוב על הרגשות שלה, אולי אחרי הכל זאת מי שאת באמת?

ואולי, ואולי, ואולי, ואולי. עם הזמן תדעי מי את באמת. לבד, כרגיל, בלי עזרה של אף אחד. ואם תמצאי מי שילך שם לצידך, מה טוב.

- למרות שאת יודעת שאנשים ישפטו אותך גם פה, כי זה מה שהם תמיד עושים, מציאת הפגמים באחר גורמת להם הנאה כלשהי שקשה לך להבין, למרות זאת את תמשיכי עד שתרגישי שהגעת לשם. שהגעת לנוֹרמָה שלך.

אני לא יודעת לכתוב, אינני סופרת או משוררת ואין לי כישרון מיוחד לאלו הדברים, ואני יודעת זאת, אבל אני כותבת בכל זאת, כי זה גורם לי להרגיש טוב, ולא אכפת לי אם יחשבו עליי שאני מעוררת רחמים, פחדנית, אפילו טיפשה. כי הם לא מכירים אותי.

או אולי, כי יש בדברם שמץ של אמת שאני מדחיקה כל הזמן.

אז אתם יכולים לקרוא לי טֹהר, או נוֹרמָה, איך שתרצו. הרי זה לא באמת מי שאני.

עם הזמן אולי תלמדו להכיר את מי שאני. באמת.

עוד כחצי שעה מקיצה לה שנה עברית חדשה, אז שתיהיה שנה טובה אנשים.

אל תשכחו לנצל כל רגע בה, כי הזמן יעבור לך בלי שתרגישו, וחבל על כל רגע.

עוד כחצי שעה גם אמי מתחילה שנה חדשה בחייה.

מזל טוב אמא, אני אוהבת אותך, באמת, למרות כל המכשולים.

נוֹרמָה 3>