ימים, שבועות, חודשים חיכתה לרגע הזה. אותם חודשים בהם הרגישה חסרת כֹל, ורק אותה הידיעה שתגיע לבסוף לרגע הזה בו תוכיח עצמה החזיקה אותה עומדת איתנה. בתוך תוכה ידעה שהיא מוצלחת מרובן בחוג, אך צניעותה גרמה לה להמנע מלהפגין זאת, ולמרות תמימותהּ וחמדתהּ לא הייתה נערצת בין הבנות סביבה, הרי קנאה יכולה להרוג אנשים. היא קיבלה קטע סולו, חמש דקות בהן מבטי הקהל ממוקדות רק בה. התרגשותה באותו הרגע לא ידעה קץ, ובאותו יחס גם סלידת חברותיה לחוג. היא נודתה, באופן לא מפתיע, אבל זה לא היה לה אכפת, חלומה עמד להתגשם, מה שהיא עבדה בשבילו כל כך קשה, הכל עומד להשתלם. אז מעכשיו יותר קשה. הכי קשה. ההיכשלות בלימודים לא הזיזה לה, הבדידות לא הטרידה; מחולה היווה לה חברה מספקת והיא הוציאה בו זעמה על אחרים. תמיכת הוריה כלל לא הייתה ניכרת לעין כל. היא במערכה הזו לבד. היא וגופה שאיפשר לה לנוּע בקלות וברכות כֹה נחשקת.

חודשים של יזע מעורבבים במן תחושת סיפוק עברו עלייה. פשוט סיפוק שלם לחלוטין, כמו אחרי שמסיימים ספר ממש טוב, או אפילו סתם אוכלים עוגת שוקולד מעולה. התחושה שאומרת שיש טעם, יש למה, לא הכל שחור-לבן. ובין האפור הזה היא דמיינה לעצמה עתיד מזהיר, מלא זרקורים ותשואות, תהילה, ואותו סיפוק כפול מליארד. אז היא הזיעה עוד.

אותה שעה גורלית לה חיכתה בציפיה בלתי מתוארת. במלוא תפארתה עמדה, גדושת ביטחון מעצם העבודה שהאורות מסנוורים עד כדי שהקהל בלתי נראה, והדובדבן שבקצפת, חברותיה המביטות מנגד מאחורי וילון דק שנועד להסתיר אותן לעומתה. המגנינה ברקע, הנה זה מתחיל. תנועתיה מצוירת בחלל, חותכות את האוויר, כאילו משאירות אחריהן שובל של אבק-קסמים מדומה. כעבור מספר דקות  מבטי הקהל הופנו לזאת השרועה על הרצפה בכבדות ואיננה מסוגלת לקום. רק מי שהיה ממש קרוב יכול היה לשמוע את מִלמולה החירשי.

"אני כישלון,

אני כישלון,

אני כישלון."

מחיאות כפיים הפרו את הדממה.

-

אני זוכרת שפעם, שנה שעברה אני חושבת, היה לנו אנסין באנגלית, והיינו צריכים לכתוב את התכונה הכי טובה שלנו. אני כתבתי שהדבקות במטרה היא התכונה החזקה שלי. ובאנגלית עילגת שהשתפרה מאז זה היה משהו כמו "I not a quiter", או משהו בסגנון. במבט לאחור, צר לי לומר שאכן הייתי כזאת, ספק אם נשאתי תכונה זו איתי. אֹמנם העקשנות מיאנה לעזוב, וובכן, מזל שור, אבל אני מוצאת עצמי פחות ופחות מגיעה למטרות שאני מציבה לעצמי, פחות ופחות מגיעה לסיפוק, ויותר ויותר תלויה באחרים. אולי כישלון זו לא המילה, אבל זה בהחלט לא ההפך המוחלט.

אגב, אם זה מעניין מישהו; אני הרבה יותר טוב מאיך שהייתי בפוסט הקודם, שהיה טעון רגשות של אותו רגע.

כמו שאמרתי, הזמן עושה את שלו. אני עדיין לא לגמרי שלמה עם המצב, אבל בסופו של דבר...

סוף שבוע טוב אנשים.

באוויר תחושה חמימה למרות שְחור השמיים וקרירות העונה. חמישה ישובים בחוץ על ספות בין ירוק וחום, אבל היא היחידה אשר שמה לב באמת למתרחש מבעד עינהם. היכולת שלה להיות בלתי נראת בסביבת אנשים הביאה עימה יכולת לראות לתוך הנשמה, אחרי שנים של נסיון בהם בחנה איש, איש מכף-רגל ועד ראש.

בסקירה מהירה על הסובבים אותה ידעה על רחשי ליבם טרם מישהו מהם פצה פיו;

אחד, הגדול מבינהם, לא מש החיוך מפניו בעוד מוחו סובל מסערת  זיכרונות מאותה תקופה שלבסוף הביאה רק ברקים, רעמים ושיטפונות לשניהם. לו ולי שמביטה בו באותו בעיניים כבויות. הוא צוחק.

השני, תמיד ברגליים מפושׂקות וישיבה זקופה שהעידה על הביטחון השופע שלו. גם הוא מחויך רוב הזמן, אך בפנים מרגיש מחוך במלבוש על תכולת ביטנו שהודק על יתר המידה. הרגשות דוחקים בו והוא מבולבל וכבר רוצה להקיא אותם מרוב שזה הדוק עליו. אני מוצאת את זה משעשע שרק בפניה גאוותו ודמיתו הקשוחה אך עם זאת מקסימה כיבכול לא מצליחות להסתיר כלום. בוודאות. הוא צוחק.

והם, הוא והיא השנייה, היפה, שנמצאים הישר לקו עיניי ויושבים קרוב אחד אל השני, אבל לא יותר מידי. ומצליחים להגניב מבטים אחד לשני, אך מבטים חטופים שלא ימשֱכו יותר מידי תשומת לב. הוא במבטים מלאי אהבה והתפאלות מיופיה האין סופי, והיא במבטים מלאי הערכה ומוקסמות מהאהבה שהוא מרעיף עליה ללא הרף. הם, כמה שינסו להסתיר, זה הרי ברור שכל אחד שרק יחלוף לידם כהרף עין יוכל לראות את תשוקתם הבוערת שהם מנסים כל כך להצניע, נסיונות שווא.

ואני עם היכולת הכה נחשקת שלי שאני כה שונאת, יכולה לראות שקיים שם משהו הרבה יותר חזק ממה שהם מציגים, ומפה התיאורים עד גבול הדמיון. הוא מצחיק אותה. היא צוחקת צחוק ארוך שמלווה לאחריו בחיוך ארוך עוד יותר. הוא מחייך את החיוך הזה שמראה את רגשותיו הכי טוב. מבטם נקשר בחוטי אהבה מתיל שמעידים שהקשר הזה חזק מאין כמותו. כולם צוחקים.

כולם, חוץ ממני, שרוצה לבכות על העוול שנגרם לה. כן, יכולתי לא להגיע לשם אותו היום ולחסוך מעצמי את המראות הללו שכה תיעבתי, אבל הסקרנות גברה עליי ונפלתי שבי למלכודות הרגשות של עצמי. מצטרפת לצחוק, רק כדי שלא יבחינו בסלידתי. אחרי הכל, אותם שניים שישבו למולי אהובים יותר מכל, אז אהיה שמחה בשבילם. כנראה אפילו יותר מאשר שמחתי בשבילי אי פעם.

ואחרי צחוק מתגלגל מזויף שניהם הולכים לצד, הפעם קרוב יותר, ועת שטווח ראיתי כושל לראות, הצניעות שלהם בוודאי הולכת לעזאזל. בוודאות.

אני אוהבת, ואסור לי להראות, לדבר, או לנסות;

אני עייפה כל הזמן, אבל המחשבות מדירות שינה מעיניי;

אני רעבה, אבל פשוט לא רוצה לאכול;

אני רוצה ללמוד, אבל המוטיבציה החליטה שזו שעת מנוחה בשבילה;

אני רוצה לבכות, אבל אם מישהו יראה הלכה לה התדמית, וקדמה לה נקודות חולשה;

אני חייבת לדבר, אבל אין עם מי. וגם אם היה זה פשוט טעות. לספר למישהו רק יהפוך את זה ליותר ממשי. אני, אני, אני.

הכל נראה קצת יותר חסר משמעות ומטרה. צפוף. הלוואי שהייתה איזו תרופה מיוחדת להשכחת רגשות אסורים.

לא טוב לי כל כך עכשיו, אולי אפילו רע, ואני מרגישה שטחית שזה בגלל איזה אחד, אבל המון דברים מלווים את זה. בטח שזה לא רק הוא, יש את זה ואת זה ואת זה. אבל יעבור, נכון? תמיד עובר בסוף, זה מה שיפה בחיים האלו.

מיהרתי כל כך ולא הספקתי לעשות הגהה, אז אני מצטערת מראש על שגיאות אפשריות.