בכתב עגול, יפה, רענן וקטנן שכלל לא מסווה את גילה אך מעיד בבירור על אופייה השקט והרענן, ובלי שגיאת כתיב אחת ששוב, לא העידה על גילה כתבה בשחור על גבי לבן - "החלום שלי הוא: לגעת בעננים." בצד השני ציטטה בכתה צפוף עוד יותר משפט ששמעה לא פעם ולא פעמיים, לא מפה אחד ולא משניים. 'אני חולם משמע אני קיים.' ובקיפול קטן-קטן הכי קטן דחפה את הפתק לתיבת החלומות ולאחר שבוע גם ממנו שכחה, כמו כל השאר.

 ומקץ שבע שנים בחיטוט עמוק בין ערמת דפים ישנים, לתמונות ילדות ותמונות בגרות גם כן, למגזינים שפג תוקפם מצאה סמנתה את אותו פתק בו כתבה את חלומה כשהייתה רק בת תשע. אותו חלום נשאה איתה עד היום וקיוותה שסוף-סוף שפורשת כנפייה ועוברת להיות תלויה בעצמה בלבד, בלי אף אחד שיחזיק את חוטי הבובה שלה וימנע ממנה ליפול, רק היא. אותן חמש מילים כבר לא היו כתובות שחור על גבי לבן, יותר חום דהוי על גבי חום חיוור, אך משמעותן לא איבדה תוקף, או גוון. מאותן חמש מילים ידעה לנתח סמנתה בדיוק מופשט את הילדה שכתבה אותן. צניעותה מתבהרת היטב מהבקשה הדלה, לא כסף, ואפילו לא בריאות, וגם לא אהבה; לגעת בעננים. ומהכתב העגול והמדויק להפליא ניתן היה להבחין בבגרות שלא אופינית לגילה, בתבונה שניכרה בה, בתמימות שעטפה אותה. והיא חשבה לעצמה שהייתה רוצה מאוד לחזור לאותן שנים בה הייתה תמימה דיו בשביל לחשוב שאותם עננים שראתה כל יום צובעים את השמיים הכחולים בלבן הטהור שלהם, ובכל לילה מסתירים ומטשטשים את אורו הבוהק של הירח באפרוריות שלהם, ולפעמים משנים צורתם בתנועות מעגליות שהזכירו לה ריקוד משונה, ואפילו את האפלות שצבעו בה את השמיים בימי חורף גשומים במיוחד אהבה, ואת זה שקשת צבעים נבלעת בהם כשהשמש לבסוף מפציעה, אותם עננים היו הדבר המופלא ביותר עלי אדמות בשבילה. או יותר נכון עלי שמיים. עכשיו עמדה להשאיר את הפתק הזה מאחור עם עוד הרבה דפים ישנים, מגזינים שפג תוקפם, וכמה תמונות שלא רצתה לסחוב עימה למסע חייה, אבל בכל זאת החליטה לקחת אותו עימה. אז דחפה אותו עמוק לכיס מעילה הפנימי, נשאה את תיק עם שאר הדברים וסגרה מאחוריה את הדלת. והיא אפילו לא טרחה להביט בצד השני.

שבועות ספורים לאחר מכן, במסע חיים ארוך מפרך, לבדה, היא עומדת על הר גבוה בעל אווירה קרירה ומנקה והיא נהנת משאיפת האוויר הצח. באותם רגעים היא עומדת בתוך ענן, עד כדי כך היה גבוה ההר, אבל היא סוף סוף נוגעת בענן, ולא רק נוגעת, אלא ממש בתוכו. אז בניצול ממושך של כל רגע נתון שמתאפשר לה שם היא מכניסה בעצלתיים את ידה לכיס מעילה הפנימי ומוציאה פתק קטן, דהוי, ומקומט, שכתבה ילדה קטנה שפעם הכירה. היא זורקת את הפתק, ולמרות שהיא שומרת-איכות-סביבה-אדוקה לא אכפת לה באותו רגע. שישלח עם הרוח, עם ערפל הענן, רחוק משם. סוף סוף היא הגשימה את חלומה, וכל מה שיכלה להרגיש באותו רגע זה אכזבה. זה הכל, זה ענן, זה פשוט...ערפל. או שמא זה היה סיפוק?

אני חולם משמע אני קיים.

-

מה נותר לומר, החיים במגמת עלייה, אכן תלולה ומפותלת, אך זאת עדיין עלייה.

אז בואו נתן חיוך, ושיהיה שבוע טוב.

"מי יתן והשמש תזרח,

בסוף גם אתה תסתנוור."

חלומות שפיספסת/בית הבובות.