מחוץ לבועה

אחלה שיר של קרן פלס, לא זוכר את כל המילים בו אז אני לא ארשום אותם פה.

אני מיואש, ממש מיואש.

ניסיתי לחפש עכשיו במשך כמעט שעה תווים ולא מצאתי אותם, אני לא מצליח לעשות את שיעורי הבית שלי שוב פעם.

אין היגיון בלהיות כל כך מפוזר, אבל כזה אני. אני לא רוצה להאשים את הפרעת הקשב שיש לי בזה או את הדיסגרפיה או כל דבר אחר כי זה תירוץ, זה מרגיש לי שזה ממש תירוץ.

אבל כל אלו הם דברים שהם חלק ממני, ככה שאם אני מאשים אותם אני מאשים את עצמי, לא משנה מה אני אעשה אני עדיין לא מצליח.

אין למי לפנות לעזרה, אין עם מי לדבר, כל האנשים שיבואו עכשיו ויגידו "יש לאן לפנות, יש לאן לדבר, יש עוד אנשים" לא נמצאים במצב שלי.

מאוד קל להגיד "אתה תמיד יכול לפנות אליי אם אתה צריך משהו" ואחר כך לא לעשות כלום, כי הנה עכשיו אני נמצא במצב כזה.

כמו כל פעם, אני צריך עזרה בהכנת שיעורי הבית במתמטיקה, מי יעזור לי? אף אחד.

זה כבר לא משנה מי אשם במה או למה זה קורה ככה, אני רוצה תוצאות, אני רוצה לדעת מה אני הולך לעשות בקשר לזה, דיבורים שמעתי מכל כיוון, אני רוצה לדעת מה הולך להיות אצלי.

זה לא עניין של בדידות וזה לא עניין של עצבות, זה עניין של ייאוש. רק ייאוש. אם היה לי את הכל במקום, את הכלים הנכונים, הייתי יכול לעשות דברים ולסיים אותם.

אם הייתי משאיר את התווים במקום גלוי הייתי יכול לעשות משימה שאני רציתי לעשות עכשיו.

אם הייתי יודע לרשום או הייתי יודע לזכור אולי הייתי מצליח לזכור מה לימדו אותי בשיעור ולא להיתקע באמצע של פיתרון במתמטיקה על דברים שכל ילד קטן רואה כמובן מאליו.

אבל אני נמצא איפה שאני נמצא ואני צריך להתמודד עם זה, אני צריך להתמודד עם העובדה שאני מפוזר, אני צריך להתמודד עם העובדה שאני לעולם לא אצליח לסיים את כל השיעורים.

אני צריך להתמודד עם העובדה שהחיים לא הולכים להשתפר.

תמיד יהיו נקודות אור קטנות, אבל זה כל מה שהן, נקודות אור קטנות.

לא יודע אם זה קשור לכל זה או לא, אבל יש משהו שעכשיו עולה לי בראש ומאוד מעצבן אותי.

"אתה רוצה לטוס לפולין? מה הבעיה? תעבוד, תחסוך כסף, ואז תוכל לצאת" כל מי שאמר לי את זה או יאמר לי את זה יכול ללכת לעזאזל, כל אחד ואחד מכם.

אם הייתם יודעים חצי מושג על מה שאני עושה כל יום ועל מה שאני עשיתי הייתם מבינים שאני לא צריך את המילים חסרות המשמעות שלכם, אני צריך כסף.

אני לא אטוס לפולין, אני לא אנסה לשלם על זה אפילו, משתי סיבות:

א. כי אני לא יכול, אני יכול לשלם רק קצת ואפילו את הקצת הזה אני צריך.

ב. אני לא מקבל את זה ששבוע בפולין עולה 6000 ש"ח לבנאדם, גם אם תיקחו את האבטחה, את זה שזה תלמידים, את האישורים ואת כל השטויות האלו זה פשוט לא סכום הגיוני. בעיניי זה יריקה בפרצוף להסכים לדבר כזה ולשלם לדבר כזה.

אם בממשלה ובמשרד החינוך חושבים שזה סכום אידיאלי [ואפילו שמעתי שהולכים להעלות את זה] אז הם לא צריכים אחרי זה להתפלא מהנתונים הנמוכים של המתגייסים, האנשים שעולים לארץ ומכל דבר אחר למעשה.

ב6000 ש"ח אני יכול לעשות המון דברים אחרים, כמו לשלם על החינוך שלי. חצי מזה זה מה שעולה היום להיות בבית ספר, נכון, אני במגמה, אבל זה מה שזה עולה.

תגידו לי שגם מגמה זה משהו שלא חייבים ואם אין כסף אפשר לוותר עליה? אז לא, אי אפשר.

אם אנשים היו מוותרים ולומדים רק את מה שלא עולה להם כסף בבית הספר העולם היה מקום הרבה יותר נחות.

אין פיתרון, אין היגיון, וככה יצא שבמקום לחשוב על כמה כיף הולך להיות בטיול מסויים אני צריך לחשוב על כמה בעיות כלכליות זה הולך לעשות.

אל תנסו להבין את הקשר בין דבר אחד לשני שאני אומר פה, זה הכל אוסף של דברים שעוברים לי באותו הזמן בראש ואז אני כותב אותם. אני לא הולך לסדר אותם או לחבר אותם בצורה הגיונית, כי לא ככה אני רואה את זה.

מרגישים שיש לי יותר מדי זעם ושנאה וכעס? תצאו מהבלוג, אני לא הולך להפסיק.