מחוץ לבועה

בואו ואני אספר לכם על התקופה האחרונה.

אני כותב הרבה פוסטים זועמים אבל יש גם כמה נחמדים, כמו זה.

אני כל כך לחוץ בזמנים שכשיוצא לי לכתוב משהו זה רק כשאני בדיכאון כבד או במקרים נדירים כאלו שאני מסיבה לא ידועה לא הולך לישון.

הייתי בגדנ"ע לפני שבוע, קצר, רק 3 ימים אבל משתלם. הרגשתי כל כך שייך. לא שייך מהסוג הזה של "אין לי חברים, אני לא יודע מה לעשות, אבל שם מצאתי את הייעוד שלי" אלא שייך במובן של אני נורא מתחבר לזה.

המשמעת הצבאית, החוקים, הנהלים, העמידה בזמנים, האוכל, הפקודות, הכל הרגיש לי מאוד טבעי ומאוד זורם. אני חושב שאני אוהב את הצבא.

הקפצות, ללכת לישון בשעה מסויימת ולהתעלם מהעובדה שהמפקדת עדיין נמצאת באוהל ומשגיחה שלא נצייץ, לראות את כולם מתלוננים על כמה שזה רע וחמור ואני רק מסתובב עם פנים רגועות וממש לא מרגיש רע עם כל מה שהולך סביבי.

כן, אני אסתדר מצויין בצבא.

אני לא הולך לקרבי, ממש לא, ההחלטה הזאת עדיין לא השתנתה, קרבי זה מסוכן מדי, אני לא מוכן לקחת את הסיכון הזה, אני מאמין שיש לי עתיד אחרי הצבא ולמות בקרב זה לא הייעוד שלי. אני גם לא רוצה שהמשפחה שלי תסבול ככה.

אבל לאן שאני כן אלך, אני יודע שאני אצליח, אולי אהיה אפילו קצין, אם זה אפשרי אם אתה לא קרבי, רק דבר אחד לא הצלחתי: המטווח. המשקפיים הפריעו לי קצת ולא הצלחתי תמיד לראות את המטרה, אבל זה ישתפר אני חושב, יריתי רק 11 יריות אז זה לא שזה כישלון מוחלט.

הייתי גם בטיול סוכות עם התנועה, לא משנה השם של התנועה או המטרה של התנועה, אבל הטיול היה מאוד טוב, שוב אני הרגשתי שאני תורם, עוזר, הפעם הרגשתי שייך במובן הראשון, שיש לי שם חברים ואנשים שאוהבים אותי, זה משהו שאני לא לוקח כמובן מאליו לקום בבוקר ולתת למישהי חיבוק סתם ככה. זאת מתנה אמיתית.

בגלל זה אני גם רוצה שתהיה לי חברה, לא עוד סטוץ של פעם אחת כמו שקורה לי לפעמים, אלא חברה של ממש. זה יכול להיות כל כך נחמד.

ועכשיו? עכשיו אני בבית. מתכונן לקראת המשימה הבאה, לקראת הדבר הבא.

אני כל הזמן לוקח על עצמי עוד דברים, חלקם אני אפילו לא חושב לפני שאני עושה ופשוט עושה. אבל כל הזמן אני מתקדם, כל הזמן אני לומד דברים חדשים ואני ממש אוהב את זה.

תכניסו לי עוד מידע, תלמדו אותי לעשות דברים חדשים, תנו לי כלים ואני אהיה אדם טוב יותר. אפילו לשמוע השקפה חדשה של מישהו זה דבר מרענן.

אפרופו צבא, מה לגבי גלעד שליט? חח עליו אין לי כוח לדבר. אין שום דבר שאני אגיד פה שיהיה תובנה חדשה או דבר חדש שלא שמעתם עדיין, אני לא מומחה או אדם ממודיעין שיש לו מידע חדש.

אני רק הבנאדם שלוקח את כל החיילים השבויים בעבר ובהווה ואת כל החיילים שמתו בזמן הצבא כדוגמה, אני לא אהיה כמוהם, אני מסרב למות בצבא.

אני מפחד. אמרתי את זה גם בחיים האמיתיים, לא מפחד להודות בזה. מקווה רק שיבינו את זה בצבא ולא יסתכלו עליי כעל "נתונים אישיים" וזה הכל.

לא להשתמט, גם אם ישימו אותי בקרבי אני לא אשתמט, אעשה את השירות שלי ואקווה לצאת בחיים.

אם לא, לפחות יש לי את זה בתור קטעים קצרים מהמחשבות שלי. אולי ישראבלוג יישאר פה לאחר מכן ומישהו יראה את זה ואז יוכלו לקרוא את זה ולדעת עוד קצת עליי אחרי שאני אמות בצבא, או שזה סתם ייכאב.

מטרה חדשה, מעל כל המטרות: להגיע לגיל 23. [עושה שנת שירות בצבא ואגיע ל18 כשאהיה ביב', אז איכשהו זה מתחבר לכך שאני בעצם אומר שאני רוצה לסיים את הצבא ולחיות בסיומו]. להגיע לגיל 23 באופן בריא לחלוטין, עם כל האיברים שלי.

רואים? אני יכול להיות שמח כשאני רוצה.